אברהם סתיו

זה ספר שחלמתי עליו שנים רבות. כשהייתי בכיתה ז׳ וכתבתי ברשימת המשימות לחיים את המילים ״לכתוב ספר״ - לספר הזה הייתה הכוונה. בבסיסו הוא אוסף סיפורים ורעיונות ותובנות, על החיים, עבודת ה׳ וכל השאר. אבל תחת שרביט העריכה החד של @Yehuda_Gizbar הוא הפך לסוג של מסע, ואני מודה לו על כך מאד.

מחבב ומעריך את עמית סגל, ובטוח שלדיווחים שלו על הנכונות של ליברמן להתפשר יש בסיס עובדתי כלשהו. אבל מכאן ועד קריאות השבר של אנשי ברית המשרתים, וצהלות השמחה-לאיד של תומכי הקואליציה, יש עוד דרך ארוכה. המשא ומתן הקואליציוני אפילו לא התחיל. כדאי לשמור קצת אנרגיות להמשך.

היה דבר אחד נכון במסמך ההוא של בנט עם ההתחייבות ההדדית לא לשבת עם עבאס: כללי המשחק של שיתוף פעולה עם מפלגות שמחזיקות באג'נדה אנטי-ציונית צריכים להיקבע קודם כל בין מי שכן מאמינים במדינת ישראל. רוצים להחליט שלא משתפים איתם פעולה בשום צורה, ולא מעבירים שום החלטה אם אין לה רוב בלעדיהם? סבבה. רוצים להחליט שמעבירים החלטות שיש להן רוב ציוני תוך הסתמכות על הימנעות שלהן? גם הגיוני. אבל את כל זה צריך להחליט ביחד. וככל האפשר עם עוגנים ציבוריים מחייבים. אי אפשר לנסות להקים ממשלה עם רע"ם ואז להתלונן כשהצד השני מצליח; או לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת בסדרת חוקים ואז להתפלא שיש מי שחושבים להחליף בעזרתה ממשלה. תמיד הצד השני יעשה צעד נוסף קדימה. תמיד מישהו יפתיע. ככה זה במלחמה. ולו לשם כך, לשם ניסוח כללי המשחק הציוני, דרושה לנו בדחיפות, באופן חד פעמי, ממשלה ציונית רחבה.

מעדכן את בן ה-12 שהפודקאסט הוקדש השבוע לחיסון הפפילומה שהוא קיבל בבית הספר. אני: דרך אגב, הסבירו לכם מה זה בכלל פפילומה? בן 12: לא, אבל עברו שמועות בכיתה... אני: אוקיי, בפרק אני קצת מסביר יותר. בן 12: אם השמועות שעברו בכיתה נכונות, לא נראה לי שאני רוצה לשמוע את הפרק הזה. אבל אתם דווקא מוזמנים לחפש את פרק 8 של 'מדברים הלכה' בכל האפליקציות. או בערוץ הוואטסאפ: whatsapp.com/channel/0029VbD…

בידיעה שרובנו החמצנו השבוע נאמר שגוש השינוי מתכוון למנות לתפקיד מבקר המדינה את השופט השמרן יוסף אלרון, במקום לבחור במועמד שמזוהה יותר עם גוש האופוזיציה. איני יודע מה עומד מאחורי ההחלטה, אבל אני כן יודע מה קורה כשהיועמשי"ת זוכה לאי-אמון מוחלט מצד חצי מדינה, וראש השב"כ זוכה לאי-אמון מהחצי השני, ואז הם מתנגשים ואין שום סיכוי בעולם שמישהו במדינה ייצא מהפוזיציה. הלוואי שזו תהיה רק סנונית ראשונה של מינויים שלוקחים בחשבון ולו במידת מה את הגורם הכי חשוב עבור נושאי סמכות: אמון.

עמדתי האישית היא רק עמדתי האישית, אבל אם אתם קוראים אותי כאן ייתכן שיש לכם עניין בה. ועמדתי האישית הייתה מאז ומתמיד, כולל בציוץ הזה שפורסם שבעה ימים קודם הבחירות, שטוב שהחרדים יישבו בקואליציה. כך שהידיעות על משא ומתן בינם לבין ראשי גוש השינוי רק משמחות אותי, כל עוד נשמרים קווי יסוד ציוניים. תודה לכל מי ששולחים לי בפרטי כל ציוץ של עמית סגל בעניין. שימחתם.

יצויין שדיברתי היום עם @noam_fathi ו- @YotYotam והתווכחנו והקשבנו והיה מחכים ומעניין ויהי רצון שירבו שיחות כאלו בארצנו.

הרבה דברים לא הבנתי בכרוז של 'רבני הארץ הטובה'. לא הבנתי מה הכוונה ב"רוב יהודי ברור" שעליו חייבת להישען הממשלה. האם חברי כנסת דרוזים אינם מן המניין? וחברי כנסת ערבים-נוצרים? או יוצאי ברית המועצות שאימם לא יהודיה? גם לא הבנתי מה הכוונה בכך שעם ישראל "לא יכיר בממשלה כזו". האם יש כאן קריאה למרד מיסים? לסרבנות צבאית? לביטול התפילה לשלום המדינה? אבל בעיקר לא הבנתי את ההסתמכות על מגילת העצמאות. אני מבין את ההיגיון העקרוני של הטיעון: מגילת העצמאות היא מסמך היסוד שמגדיר את החוזה הבסיסי שעל פיו הוקמה המדינה. אלא שהמסמך הזה קובע במפורש שמדינת ישראל קוראת "לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים". דהיינו היא עצמה קובעת שזהותה היהודית של המדינה לא שוללת שותפות בניהול מוסדותיה. יש סיבות טובות מאד להתנגד לשיתוף פעולה עם מפלגות אנטי-ציוניות בכנסת, בפרט בשעת מלחמה. אך לשם כך אין צורך בהבחנות אתניות, באיומים מעורפלים, או בהיתלות חסרת בסיס במגילת העצמאות.

באפריל 1958 הגיעו קליפורד והילדרד גירץ לכפר קטן בבאלי. הם רצו ללמוד את אורחות החיים של התושבים, אבל התושבים התנהגו כאילו השניים אינם קיימים. איש לא בירך אותם לשלום. כשפנו למישהו, הוא התרחק. הם הסתובבו בכפר ולא מצאו דרך לחדור פנימה. ואז נערך בכפר קרב תרנגולים. מאות אנשים התקבצו סביב הזירה, ובני הזוג הצטרפו אליהם. כיוון שקרבות כאלה אסורים בבאלי, עד מהרה הופיעה משטרה והקהל נס לכל עבר. שני החוקרים רצו עם כולם, נכנסו בעקבות אחד הנמלטים לחצר ביתו, וכעבור רגע כבר ישבו ליד שולחן ושתו תה, כאילו כך בילו את אחר הצהריים כולו. כששוטר נכנס לחצר, המארח הציג את אורחיו המכובדים והכחיש כל קשר לקרב. למחרת, מספר גירץ, הכפר נפתח בפניהם. החוויה המשותפת הפכה אותם לחלק מהכפר. מן המפגש הזה צמח אחד המאמרים הכי משפיעים באנתרופולוגיה, "משחק עמוק", שבו פירש גירץ את קרבות התרנגולים של באלי. מתברר ששני בעלי הכנף לא היו היחידים שנאבקו זה בזה. סביבם הצטופפו גברים שהשקיעו בתוצאה הרבה יותר מן הכסף שהימרו עליו. התרנגול נשא איתו אל הזירה את הכבוד של בעליו, את הנאמנות למשפחה ואת החשבונות עם השכנים. הניצחון שלו היה הניצחון שלנו. ההשפלה שלו הייתה ההשפלה שלנו. לכן מי שהיה בקרב ונמלט עמנו מן המשטרה הפך לחלק מאיתנו. אלא שגירץ מצביע על פער מעניין. למרות עוצמת הרגשות, תוצאות הקרב לא שינו דבר. המנצח לא התקדם בסולם המעמדות והמפסיד לא ירד בו. הקרב העניק להם חוויה עזה של עלייה ונפילה, בשעה שמקומם בחברה נותר כשהיה. התרנגולים שילמו על החוויה מחיר ממשי מאוד. אצל בני האדם היא נשארה סמלית, כמו תוצאות של משחק כדורגל, אבל זה לא מנע מן הבאלינזים להיות מושקעים בה בכל מאודם ולסכן עבורה את רכושם וחירותם. לטור המלא: makorrishon.co.il/news/polit…

שלום חברים, משפחה שאני מכיר היטב נקלעה למצוקה כלכלית קשה ואני מסייע בידה. מי שרוצה מוזמן להשתתף במצווה: links.payboxapp.com/0aMsiXKd…

הדרן עלך סבב תשפ"ז א'. לא נתנשי מינך.

שתי שאלות לכל מי שקורא בימים אלו לאחדות: האחת, על מה תהיו מוכנים לוותר בשבילה? השנייה, מה תעשו אם קולכם לא יישמע? פשוט בלי לענות על השאלה הראשונה, אין תוכן לקריאה; ובלי לענות על השנייה, אין לה משקל. התשובות שלי, למשל, הן כדלקמן: אני מוכן לוותר על המון בשביל אחדות. על זהות ראש הממשלה, על אופי וועדת החקירה, ואפילו על דברים שבאמת חשובים לי כמו פשרה עמוקה (אבל לא כניעה מוחלטת) בסוגיית חוק הגיוס. ובאשר לשאלה השנייה, הקול שלי בקלפי, במקרה לא עלינו של בחירות חוזרות, יושפע במידה קריטית מהנכונות ללכת לאחדות. מי שאתרשם שעשה לשם כך מאמצים כנים, יזכה בקול שלי גם אם בנושאים אחרים דעותינו חלוקות. עד כדי כך זה חשוב בעיניי. בימים אלו של מלחמה פנימית וחיצונית. עכשיו תורכם.

באופן אישי הסיפור כבר נמצא מאחוריי אבל כיוון שחנוך דאום פרסם אותו הבוקר ב'ידיעות' (תוך שהוא ממיר את האחיין בבן) רק אוסיף ואעדכן שהדמוקרט שלח בינתיים שהוא מוותר סופית על ההחזר ומפרגן את המאה-שקל לאחיין שלי עבור הימים הקשים הנכונים לו בלי שלטון של הליכוד.

הכי עצוב עד כה: כשבת ה-5 מתגעגעת היא מקשיבה לפודקאסט ההלכתי שלי.

בעניין החרדים, נתחיל בערכים: הסוגיה החרדית היא שילוב של עוול משווע וסכנה חברתית-כלכלית קיומית ודחופה. כל ממשלה בכל הרכב חייבת לשנות מן היסוד את החוזה בין מדינת ישראל למגזר החרדי ולדרוש מילוי חובות אזרחיות כתנאי לזכויות. בד בבד, המגזר החרדי הוא חלק חשוב מעם ישראל ועתיד לעצב את דמותה של המדינה. שום פתרון כוחני לא יועיל כמו כזה שיושג בהידברות ומתוך פשרות כואבות בין הצדדים. גם זה, בלי שום קשר להרכב הממשלה. נעבור לפרקטיקה: תוצאות הבחירות מגלמות אפשרות אחת טובה: ממשלת אחדות רחבה שתצרף אליה את כל המפלגות המחויבות לקווי יסוד ציוניים. הן מגלמות גם כמה אפשרויות גרועות, ביניהן בחירות חוזרות. הקמת ממשלת שינוי תוך כניעה לדרישות החרדים אינה אחת מהן. נכון, גוש השינוי אינו עשוי מקשה אחת. יש בקרבו מי שיוותרו על כל ערך אחר לשם הפלת גוש נתניהו. אך יש בו די מנהיגים וחברי כנסת שעד כה הפגינו עמוד שדרה ערכי, ובשום שלב לא נתנו אפילו רמז לכך שאפשרות כזו עומדת על הפרק. נקנח בתקשורת: עיתונאים יהדהדו את האפשרות הזו משתי סיבות: משמאל, כדי לבוא עם אופציות נוספות אל שלחן המשא ומתן; מימין, כדי להצדיק את המשך הכניעה לחרדים ולשמוט את הקרקע תחת הנושא החרדי בבחירות הבאות. אל תקשיבו לדיבורים. תתמקדו במעשים. ותדחפו איש בכוחותיו את נציגיכם בכנסת לעשות את המעשה הציוני הנכון ולהקים ממשלת אחדות.

הרבה אנחנו מדברים על החשדנות שמאפיינת כיום את החברה בארץ וגם בעולם. ועל החשיבות הגדולה שכל אחד ייתן אמון בכך שגם אם חברו טועה הוא עושה את זה בכוונה טובה. אבל, שואל הרב תמיר גרנות בספר החדש 'על שפת הברית': מהו הבסיס, בעצם, לנתינת אמון?  למה שניתן בהם אמון, בצד הפוליטי שמנגד, שעשה לי כל כך הרבה דברים רעים והוא עצמו מתייחס אליי בחשדנות? מי אמר שיש בו טוב? מי אמר שכוונתו רצויה? אולי הוא באמת עושה את זה בדווקא? הרב תמיר מציע בגדול שלוש תשובות. האחת: זו המציאות בשטח. פגשתי אלפי ישראלים, מעיד הרב תמיר, מכל קצוות הקשת הפוליטית, והם אנשים טובים. תשובה שנייה שהוא מציע: האמון נשען על אמונה בצלם אלוקים שבאדם, בטוב היסודי שקיים בו מעצם היותו. ותשובה שלישית: ההצדקה של האמון נוצרת מתוכו. כמים הפנים לפנים, מי שייתן אמון יזכה לכך שהצד שמקבל את האמון ישיב לו כגמולו. את הספר של הרב תמיר מומלץ לצרוך במנות קטנות. וכשאני קורא בו מחשבותיי נודדות למחלוקת הפוסקים בהבנת המושג "חזקת כשרות". יש חקירה שחקרו האחרונים בנוגע לקביעה שכל אדם מישראל הוא בחזקת כשר (ולכן סומכים על עדותו ולא חוששים שמא עבר על איסורים): האם היא מבוססת על דין 'רוב', דהיינו על קביעה מציאותית שרוב בני ישראל הם צדיקים; או שמא היא נובעת מתפיסה עקרונית שכל אדם מישראל נברא כשהוא כשר, "הא-להים עשה את האדם ישר", וכל עוד לא הוכח אחרת אנו מעמידים אותו על חזקתו. אלו בדיוק שתי האפשרויות הראשונות שמציג הרב תמיר: אמון המבוסס על קביעה מציאותית; מול כזה שנשען על אמונה מטאפיסית מהותית. אלא שמתוך ההשוואה עולה מאליה אפשרות שלישית: ומה אם חכמים קבעו להחזיק כל אדם בתור אדם כשר, לא מתוך תפיסה שזוהי ממילא המציאות, אלא מתוך רצון לכונן באופן אקטיבי מציאות כזאת? 'חזקת כשרות' מגדירה את מעמדו של האדם, אך יש דיון דומה בנוגע לכלל עולם ה'חזקות', דהיינו האומדנות וההערכות שנמצאות בדברי חז"ל בנוגע לאופיים של בני אדם (כגון: "שליח עושה שליחותו"; "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו"). התפיסה הפשוטה יותר היא שמדובר בקביעות הנובעות מתוך מבט במציאות כפי שהיא בפועל, וממילא אם תשתנה המציאות ישתנו עמן החזקות. אך הרב סולובייצ'יק חידש שמדובר בקביעות מהותיות. האופי היסודי של האדם מכתיב לו שכאשר הוא נעשה שליח הוא יעשה הכל על מנת למלא את שליחותו. ומשום כך החזקות היו ויהיו תמיד ואינן זקוקות בכל מקום וכל שעה לתיקוף חיצוני. בכל אחת מהגישות ישנם קשיים. אם החזקות הן רק שיקוף של המציאות, מדוע קבעו אותן חכמינו בתור הלכה פסוקה? למה לא השאירו לחכמי כל דור לבחון את המציאות לאשורה? ומאידך, ההבנה של 'חזקה' בתור קביעה מהותית ועקרונית קשה להבנה, אם בזמנים מסוימים אנו רואים שהיא אינה משקפת את התנהגותם של בני אדם בפועל. אבל שימו לב, ועמד על כך כבר הרב עמיאל, שרוב החזקות שלנו אומרות משהו חיובי (או למצער נייטרלי) על אופיו של האדם. יש לנו חזקה שאין אדם מגיש תביעה שקרית וחזקה שאין אדם חוטא ללא סיבה טובה; אבל כמעט אין לנו חזקות שמתארות מצבים שבהם אנשים גונבים או משקרים. מה שמעלה את האפשרות, והיא תהיה חידוש גדול, שכאשר חז"ל קבעו את מוסד החזקות הם ראו לנגד עיניהם לא רק את המציאות כפי שהיא אלא גם כפי שהיא צריכה להיות. הם ביקשו לחיות בחברה שבה שליחים עושים את שליחותם, ואנשים לא מעיזים בפני בעל חובם. כאשר חברה שלמה, ובכללה מערכת המשפט שלה, מתייחסת אל בני האדם כמי שאינם מעיזים לשקר ולגזול, היא אינה רק מסתמכת על רמת היושר הקיימת, אלא גם מגדירה את רמת היושר המצופה מכל אחד מחבריה. חז"ל יצרו עולם שבו הנורמה הבסיסית היא להיות אדם הגון, מתוך תקווה וציפייה שהציבור יתיישר אליה ושארית ישראל לא יעשו עולה. ביצירת המופת של ג'ון סטיינבק, "קדמת עדן", יש דיון גדול בשאלה מה פשר המילים שאומר ה' לקין בנוגע ליצרו הרע, "ואתה תמשול בו". האם מדובר בקביעה מהותית שכך יהיה תמיד, או רק בשאיפה שאפשר שתתקיים וגם אפשר שלא. אחד הגיבורים בספר הולך ללמוד עברית שנתיים כדי לגלות את התשובה, שמפורשת כבר ברש"י על התורה: "אם תרצה – תתגבר עליו". התורה אינה טוענת שכל בני האדם בהכרח יהיו טובים, אבל היא כן קובעת שהאפשרות קיימת. האפשרות לטוב וליושר קיימת בכל אדם ובכל דור, ממתינה שניתן בה קצת אמון. [להרחבות חפשו את פרק 7 של 'מדברים הלכה' בכל האפליקציות.] @hador_613

אם גוש השינוי יקים ממשלה עם מפלגה חרדית תמורת חוק גיוס מיקל (כמו זה שנפל לפני כמה חודשים בכנסת), אודה ששגיתי שגיאה איומה בקריאת המציאות. אבל נכון לעכשיו אני רואה הרבה יותר תומכי קואליציה שחוגגים את האפשרות הזאת מאשר מנהיגים בגוש השינוי שמקדמים אותה בפועל. כך שכרגע זו בעיקר הסחת דעת מן המשימה העיקרית שמוטלת על כולנו: לדחוף להקמת ממשלה ציונית יציבה בישראל.

זכיתי לדבר אצל @mendy_gruzman על ממשלת אחדות לכתחילה. מוזמנים להאזין: omny.fm/shows/kan-moreshet/7…

קיבלתי עכשיו מייל מרב מבוגר שאני מעריך, והתכתבויות מן העבר יצרו בי רושם שהתחושה היא הדדית, אבל עכשיו הוא שמע שהצבעתי לגוש בנט-אייזנקוט, וכותב לי שהוא מזועזע מכך ושזו בושה וחרפה ושהוא אפילו לא מצפה ממני לתשובה. כמה טוב שממש דקות ספורות אחר כך שלח לי חבר קטע מתוך עדות של הרב בר אילן על ר' חיים מבריסק, במערכת הבחירות בווארשה, כשניסו לגייס אותו לטובת אחת המפלגות שנציגיה קרובים יותר לדת. "איני מסכים לחלוטין לשיטה זו," השיב להם ר' חיים, "דעתי היא בכלל, שענין המנהיגות אין זו שאלה של מפלגה או שיטה, אלא של התכונות האישיות. אפילו יהודים יראי שמים באמת, לא הייתי מייעץ לבחור בהם אך ורק משום שהם יראי שמים. בעירי בבריסק יש יהודים יראים ושלמים, ואילו שאלו בעצתי, אם ימנו אותם לגבאים, הייתי אומר: לאו. מפני שהם אנשים קשים וקשה להידבר עמם, עקשנים הם, אינם רוצים לשמוע דברי זולתם. מכיר אני אחדים מן הציונים בווארשה, בכמה מהם לא הייתי מייעץ לבחור, ועל כמה מהם הייתי ממליץ שיבחרו בהם לפרנסים, משום שאפשר לבוא עמהם לידי הסכם. אין הם נוהגים תמיד לפי פרוגראמה מסויימת, אלא כפי שמוצאים לנחוץ, לפי תנאי השעה. לפיכך צריך מנהיג, ראשית כל, שלא יהיה עקשן, עומד על שלו, אלא שומע מה בפי חברו ויודע לוותר בשעה שהוא רואה, כי חברו צודק". שנזכה.

הדחיפה לאחדות צריכה ויכולה להגיע משני הכיוונים. גם אנשי ימין מובהק וגם אנשי שמאל-מרכז יכולים להגיע להכרה שזו כרגע הבחירה הטובה ביותר לישראל. אך היא דורשת הרבה כוח, הרבה דבקות במטרה, עד שהנציגים בכנסת יבינו שישלמו מחיר פוליטי אם יגררו אותנו לסבב נוסף של בחירות.