פרופ׳ פורת הוא אחד ממובילי המאבק החשובים ביותר במאבק על הדמוקרטיה הישראלית. ייחוס כוונות פוליטיות למאבק נחוש וצודק להגנה על הדמוקרטיה ועל עצמאות האקדמיה, זה לא יותר מדמגוגיה ותעמולה משטרית זולה. זאת לא עיתונאות. פרופ׳ פורת תתעלם מרעשי הרקע, אתה קרן אור במאבק.

גדול

למעשה אלי פיניש חי בסרט

נתניהו, תתפטר. אתה פשוט לא מסוגל.

כל ההשוואות האלה הן בלבולי ביצים בארהב אי אפשר למנות את מאי גולן לשרה. אפשר *להציע* לסנאט והסנאט מאשר את המינוי לאחר בחינה. הסנאטורים נבחרים עצמאית ובנפרד מהנשיא ויתכן שיהיו לעומתיים לו. אי אפשר לייבא חלק מהשיטה בלי כל השיטה. נראה את מאי גולן למינהם עוברים שימוע אצל חכים עצמאיים.

20 הערות על הדיבייט של ח״כ רוטמן ופרופ׳ משה כהן-אליה 1. ״נכשלתם״ - כהן-אליה מטיח ברוטמן דברים קשים וזה מציף אצל רבים תחושת אי נעימות. זה לא הגיע מחוסר כבוד או התנשאות, בהמשך כהן-אליה מחמיא לרוטמן על כך שהוא הפרלמנטר הטוב ביותר בכנסת וכמה הוא מעריך את פועלו ואת תרומת הרפורמה המשפטית לתהליך ההתבגרות של המחנה. 2. חלק מהבשורה החשובה של כהן-אליה מתבטאת גם בשינוי הרטוריקה כאמצעי לשינוי התודעה. נגמרו הימים שבהם ניאות להתנצל על סגנון או דרך, תמו ימי ההתקפלות. מעתה נדבר באופן החלטי, חד וכואב לעיתים, מתוך צדקת דרך ונחישות גדולה לצד ענווה והקשבה לרחשי הציבור. שיהיה ברור, אנחנו לרגע לא מבטלים או ממעיטים בערך מה שעשה רוטמן והנסיונות הנאצלים של יתר חברי הכנסת והשרים להשיב את המשילות ובכל מקרה, אסור להוריד את הרגל מהגז לשניה. אפשר להוקיר ולהעריך וגם לפעול בזירה המקבילה ביתר שאת. 3. זה הזמן לגדל עור של פיל. מי שמוצא את עצמו נעלב או נפגע בשלב הזה של המשחק- נפסל. זה כנראה לא בשבילו. הכשלון המדובר הוא לא בכוונה אלא בבחינת התוצאה. מי שלא רואה את התהום שנפערה לרגלינו, משקר לעצמו. כהן-אליה מצלם תמונת מצב לרגע זה - ולאו דווקא מפנה אצבע מאשימה. כולנו מבינים בשלב זה שהידיים של נבחרי הציבור כבולות לנגד הפיכה משפטית-צבאית זוחלת. לא נותרו עוד כלים הדמוקרטיים בארסנל של נבחרי הציבור. 4. פחד זה לוקסוס שאין לימין יותר. 5. קוצר רוח - טענת מתנגדי הסנקציות שמוציאה אותי מדעתי. אחרי 30 שנות ״ניהול הסכסוך״ הפנימי והחיצוני, אחרי שנה וחצי של הכלת אנרכיה בישראל, חיכינו וחיכינו וקיבלנו את ה- 7.10. ההחלטות של גלי ואיציק נראות קטנות ורחוקות מאיתנו, אך בתרגום לשטח: הן יוצרות לא אחת סכנת חיים של ממש. ויש גם את עניין המומנטום. אולי פחות מדבר אל אנשי הרוח ומדעי המדינה אך בעולם העסקי - timing is everything. במלחמה האחרונה נראה שישראל לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ובכן - תפנימו: הכוכבים הסתדרו, טראמפ, חבר אמת של ישראל ומנהיג המעצמה החזקה בעולם - עומדים לצידנו. מונחת בפנינו הזדמנות של פעם במאה, אולי. It’s now or never. 6. רוטמן טוען שהמהלך מבטא ייאוש מנבחרי הציבור- אבל זה לא ייאוש, זה ריאליזם בועט. הציפייה מהריבון, מהרוב, הציבור שומר החוק, להמשיך לספוג את האלימות הברוטאלית והאכיפה הבררנית כלפיו בחוסר מעש ובראש מושפל - גובלת בחוצפה. אי-שפיות זה לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. מאסנו באי שפיות כשיטת עבודה. 7. הישגים- ממשלת הימין על מלא בהחלט נלחמה עד זוב דם והביאה הישגים ככל יכולתה ובהינתן המילה האחרונה של בג״ץ כמובן (אפשר היה יותר - לדוגמה ח״כ דוד ביטן שדפק את הרפורמה בתקשורת למשל). בוא נודה על האמת, למעט רפורמת הנשקים ותנאי האסירים של בן גביר והישגים צבאיים, ההישגים הפוליטיים מזעריים לעומת הישגי הדיפסטייט (בוטל כאן חוק יסוד, למען ה׳!!!). 8. רוטמן מודה שהיוריסטוקרטיה בקרב מאסף. אם כך הוא בוודאי מבין שהם לא יבחלו בשום אמצעי כדי להגן על המבצר ומבחינתם ״תמות נפשי עם פלשתים״. זו כבר לא דמוקרטיה מתגוננת, זו דמוקרטיה מתאבדת. 9. הפרופסור טוען שהזירה הבינלאומית היא מגרש שאין לגלי ואיציק שליטה עליו - לא מדוייק. צריך להזכיר שגם שם יש כוחות דיפסטייט אם כי חלשים יותר. 10. יישום הסנקציות - זה *לא* פתרון קסם. זה *לא* זבנג וגמרנו. אך הפוטנציאל - עצום. הסנקציות יעשו מה שיעשו ועדיין נצטרך עבודה סיזיפית, להמשיך את המאבק בדיפסטייט בכל הכוח. המסר הוא פשוט - הימין השתגע. החונטה הראתה לנו שאין לה גבולות, אז גם לנו אין יותר גבולות. תתחילו לשקשק. יש עוד >> #בלתי_סביר_בעליל #שומר_סף

אתם יודעים למה כל הערד נירים וכל שאר חבורתם בערוץ 12 יכולים כך בהבל פה להשוות אותנו לאיראנים ולהתריע שתיכף תיכף איראן זה כאן? אתם יודעים למה אילנה דיין יכולה להרשות לעצמה להשוות בין ירי הטילים האיראני לבין ירי מתוך הגנה עצמית של חיילי צה"ל, ולהטיף לנו מוסר, בסבר הפנים הצדקני והמתחסד שלה, על "נירמול המוות"? אתם יודעים למה בעיתון הארץ לא מפסיקים להשוות אותנו, בזמן מלחמה, לגרועים שבאויבינו? אתם יודעים מה מאפשר לכל האנשים האלה להעלות ברצינות גמורה ובסבר פנים חמור השוואות מופרכות, מתועבות מבחינה מוסרית, ותלושות כל כך מהמציאות? התשובה פשוטה: אובדן גמור, מדהים, של היכולת הבסיסית ביותר להבחין בין טוב לרע ובין שחור ללבן. לא חייבים להיות יהודים בשביל להבין את זה (אם כי זה בהחלט יכול לעזור). הנה, גם ביידן, בנאומו החשוב כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, אמר: מה שנגלה לעינינו ביום הזה זו התפרצותו של הרוע המוחלט אל העולם. אבל יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לומר שאנחנו, היהודים, נלחמים, כבר שלוש שנים, בנחישות מדהימה ובמחירים כבדים, ברוע המוחלט. יש אנשים שמבחינתם לומר: היהודים הם הצד הטוב והצודק במלחמה הזו, והמוסלמים הם הצד המרושע והאכזרי- זה פשוט בלתי אפשרי. כי ״איסלאמופוביה״; כי ״גזענות״; כי ״עליונות יהודית״. אלה אנשים שיכולת האבחנה המוסרית הבסיסית ביותר כבר הושחתה על-ידי עשרות שנים של חשיבה פוסט-מודרנית שדוחה את מושגי האמת, ורלטיביזם מוסרי שאוסר על הכללות מעין אלה, כי ״הכל יחסי״ ו״כולנו גם טובים וגם רעים״; כי ״אין יהודים ומוסלמים - כולנו אנשים״, או כי ״זה לא רוע אלא תוצאות הכיבוש והדיכוי״ - ושאר ססמאות מתועבות. ולא יעזור אם נסביר להם שהיהודים, בכל אלפיים שנות הגלות והרדיפות וההשפלות והשמד והגירושים והרציחות לא הצליחו לגייס מתוך עצמם ולו זעיר-קמצוץ מכמויות האכזריות השטנית שרוצחי חמאס הפגינו כאן לנגד עינינו בכמה שעות בלבד. ולכן הם חייבים לפמפם את שקר ה״רצח עם!״ ו״עשרים אלף ילדים הרוגים״ - למרות שכל ילד בגן יודע להבחין בין תוקפן למתגונן, ואפילו חתולים יודעים להבחין אם דרכו להם על הזנב בטעות או בכוונה. ולכן הם חייבים להמשיך ולדבר על ״אלימות המתנחלים!״ ולקחת את הנקודות השחורות הקטנות ביותר ולהביא אותן קרוב קרוב אל העיניים, להדביק אותן על האישונים ממש, כדי שיצליחו להסתיר את הלובן הבוהק, המסנוור, שהוא אנחנו. כדי שיצליחו, איכשהו, לגשר על התהום שאינה ניתנת לגישור ולאזן, איכשהו, את מה שאיננו ניתן לאיזון - אבל חייב, לפי הכרתם המעוותת, להתאזן. אתם מבינים, עולם ה״ערכים״ שלהם מונע מהם, אוסר עליהם, לראות את המציאות בפשטותה הזועקת ביותר. השחתה אינטלקטואלית שסופה - ניוון מוסרי. חוץ מהשוואות נואלות, האנשים האלה גם אוהבים ללעוג ל"ביביסטים". אז המובן מאליו צריך להיאמר: במובן החשוב והאלמנטרי הזה, גם ה״ביביסטים״ הנבערים ביותר - חכמים לאין שיעור יותר מכל הערד נירים והנחום ברנעים והאילנה דיינות והעמוס עוזים. הם אולי קראו פחות ספרים, הם אולי משכילים פחות, הם ודאי לא יודעים לכתוב ולדבר ולהתנסח ברהיטות נלוזה כזאת - אבל הם לא איבדו את היכולת הבסיסית להבחין בין אוהב לאויב. לשפל המוסרי של לזנב בעם שלך בשעתו הקשה - הם לא הדרדרו, ולא ידרדרו לעולם. בכשל הנורא הזה, כשל יכולת האבחנה האלמנטרית ביותר בין הטוב לרע - הם לא לוקים. לא בו, ולא בכל שאר עיוותי המחשבה ועיוותי התפיסה ועיוותי המוסר הנובעים והמשתלשלים ממנו.