Rafi DeMogge רפי דמוג

Some hard truths about Israeli electoral politics, which you won't read in English-language analyses, and which are rarely said in Hebrew-language writings either - some people don't know them, and many try very hard not to know them. 1) Political parties are like guns that jerk leftward, and which you need to aim to the right of the target to actually shoot the target. Which is to say, every single political party's rhetoric is two standard deviations to the left of the policies that it will actually promote when in government. The reasons for this are many, but the main one is that Israel's international environment and its unelected officials exert leftward pressure on policy. Without active interference by the elected government, in autopilot mode, between any two options the more passive and the more dovish one will be implemented. Constant friction and rightward push is required even to just keep things as they are. 2) Party platforms are irrelevant and not worth reading. Almost every party, with the exception of the Democrats, has a center-right to right-wing written platform. These platforms are meaningless and largely unrelated to the party's actual policies. For this reason it's also extremely midwit to complain that a party has no published platform. These are unnecessary for understanding the party's actual policies. 3) The most important thing about a party is not what it wants, but what it's willing to sacrifice a lot for. On paper, 80% of political actors want the same thing: no Palestinian state; free market economy; most Haredim should enlist in the army; no "coercion"; improve diplomatic relations with Europe, the US, and really everyone; expand the Abraham Accords; go tough on Iran. In reality, nobody will do all of these things, and you're lucky if your elected MKs will promite half of them. If you want to know what a party will promote, ask not what it wants, but what it wants to avoid at virtually any cost - even avoiding it will hurt a lot diplomatically/economically/socially, etc. A party's true platform is not what it wants, but the place where it refuses to get dragged even if the skies fall. 4) The party's slate of candidates, except for its leader, is also an unreliable guide to its expectable policies. Tokenism is rampant in Israel. Most politicians think that if they cram their slate with people with a certain background, then people with that background will vote for them. They are wrong, but they keep assuming that. Eisenkot's Yashar is full of knitted kippahs, but the party's support among the national-religious is miniscule. Ben Gvir's Otzma Yehudit has both religious and secular candidates, but few seculars vote for the party. And so on. 5) The correct way to determine a party's probable policy is opinion polls among its voters, and the base's socioeconomic and ethnoreligious composition. As I said, on paper almost everyone is right-wing about security, capitalist about the economy, and wants peace and good relations with our neighbors and trade partners. But as I also said, it doesn't matter what people want; the real question is where they refuse to be dragged - by coalition partners, by inertia, by international pressure, and so on. So as a rule of thumb, look at who the voters are, and you can figure out policy. A nominally right-wing party won't dig in its heels about building E1 even in the face of sanctions, if its core base consists of upper-middle class hilonim in Gush Dan who cannot bear the thought of losing visa-free travel to Europe. A nominally capitalist party is unlikely to lower taxes or increase competition by letting in Uber if 70% of taxi drivers vote for it and if the average socioeconomic score of its strongholds is 5.7/10. And so on and so forth. 6) Finally, just my sense personally. I strongly believe that most Israelis know these things. They go through the moves, they argue, they insist "but the party I'm voting for also wants X!!", but deep down they know all the things I wrote above. These arguments are an exercise in trying to make cognitive dissonance go away. It's hard to be a well-informed, intelligent voter in Israel because if you're honest with yourself, you know that however you vote, you'll give up things very dear to you. That's difficult to accept, so most most voters bargain before they resign themselves to the foul-tasting compromises they inevitably have to make. It looks like they are argueing with you, but really they are bargaining with themselves.

נתקלתי הרבה לאחרונה בטיעון שאין סיכון בהקמה של ממשלת מיעוט מבחינת גוש השינוי (למשל @DuduLagziel), כי הבחירות הוכיחו שישראלים שבטיים מאוד ולא עוברים צד לא משנה מה. כלומר, גם אם ממשלה כזו תקרוס אחרי חצי שנה, מצביעי גוש השינוי לא יענישו את המפלגות ולא יתחילו להצביע לביבי. בגדול זה נכון, אבל מפספס את העובדה שבתוך הגושים, עדיין יש לא מעט מעבר של בוחרים בין מפלגות. אם ליברמן ממשיך להתעקש, הדרך היחידה להקים ממשלת מיעוט תהיה לגרד לפחות ח''כ אחד מישראל ביתנו שיסכים לכך. הותצאה תהיה שכאשר הממשלה תקרוס, הח''כ הזה כבר לא יהיה ברשימה של ישראל ביתנו, והרבה מצביעי גוש שינוי שהתנגדו לממשלת מיעוט יעברו לא לגוש ביבי, אלא לישראל ביתנו כדי להתגנון נגד חזרה של התרחיש הזה. בסבב 2 ממשלת מיעוט לא תתאפשר כי יהיה מיעוט מספיק גדול של בוחרים בגוש שישלחו לכנסת נציגים שיחסמו את האופציה הזו.

Arab turnout distorts perceptions of the election results in Israel. It’s a draw, but exceptionally high Arab turnout obfuscates what it would look like in a general election year. So I’ll help. If the Arab parties had gotten 14 seats instead of 19, which would have been the case with average turnout, then the Bibi bloc would get 55-56 mandates and the opposition, 50-51. 55.5 vs. 50.5. This is the baseline and roughly the default expectation in a repeat election, should it take place. Any change will take place against the backdrop of this baseline.

ניצחון המרכז-שמאל בבחירות הוא כמו ניצחון של טראמפ במלחמה עם איראן. כמה שיותר ניצחת, ככה פחות אתה צריך להגיד את זה כי הדבר ברור לכולם.

ברור להרבה אנשים שזו הממשלה הכי טובה שאפשר להקים בכנסת הנוכחית, בפער.

רעיון: בנט מציע להצטרף לביבי תמורת ראשות הממשלה. הוא גם משנה את שם המפלגה מ"ביחד" ל"מפלגת ראש הממשלה" ומתחייב להשלים ממשלה לכל גוש שנותן לו את ראשות הממשלה.

This is ironic because there are only two parties in the coalition that didn't do worse than in 2022: Otzma Yehudit and Religious Zionism. Explanation: - Likud got 3% less than in 2022 - Shas collapsed: it went from 8.25 to 5.26% of the popular vote since 2022 - UTJ did OK. It got a lower share of the popular vote than four years ago, but this was almost entirely due to higher turnout. They went from 280k to 312k votes, which is only slightly lower than the 327k votes they should have gotten by sheer demographic growth. The two minor Haredi parties received another combined 23k votes, which probably accounts for some of the bleeding. Now let's look at Religious Zionism in Otzma. In 2022 they ran on a joint slate, which got 10.84%. In 2026 they ran separately, and together they got... exactly 10.84% again (Otzma: 5.74; RZ: 5.10). This is especially impressive because two parties that didn't cross the threshold, Winter's People of Israel and the Reservists-Economic slate, got 4.4% of the votes together and drew a substantial share of their support from 2022 RZ/Otzma voters. How did the two parties nonetheless manage to lose no ground at all? Many 2022 Shas voters switched to Ben Gvir, which replenished the missing votes. RZ and Otzma actually did very well in this election, better than any other party in the coalition compared to 2022.

תוצאות מעניינות מאוד. העוקבים שלי די מאוזנים בין הגושים ומאוד לא מאוזנים בתוך הגושים. היה מחמיא לחשוב ששכנעתי אנשים לא להצביע למפלגות הגדולות, אבל אני מניח שיש הסבר אחר, הסבר יותר סוציולוגי.

אולי יש בזה משהו. אולי זו הסיבה המערכתית שהמרכז של המפה הפוליטית כל כך לא יציבה.

מטרת הטוקניזם באופוזיציה, במיוחד במפלגה של אייזנקוט - שיבוץ של דתיים לאומיים במפלגה עם בייס חילוני די הומוגני - הייתה למשוך "קולות ימין". הרעיון היה שבאמצעות קולות ימין גוש השינוי יכול להתגבר על החיסרון הדמוגרפי שלו ולהשלים את שורותיו עם "דתיים לייט", "ביביסטים רכים מאוכזבים" ושאר הדמויות ששמענו עליהם הרבה בשנים הקודמות, ואולי זה יספיק ל61 מנדטים, לפחות עם רע''מ (שנחשב ליותר לגיטימי בקרב מצביעי האופוזיציה משאר המפלגות הערביות). מאוד ברור מדפוסי ההצבעה שהניסיון הזה נכשל כמעט לחלוטין. המעבר מגוש ביבי לגוש השינוי היה הרבה פחות ממה שרוב הסקרים הראו כ4 מנדטים בלבד. חצי מזה הלך להנדל/זליכה שגם לא עברו וגם לא היו מחויבים לאייזנקוט. עוד שני מנדטים היו עוברים לגוש השינוי בכל מקרה, מעבר בין גושים בכמויות כאלה קרתה בכל סבב בחירות בין 2009 ל2026, בלי אירועים דרמטיים ובלי טוקניזם (תראו את השרשור המצוטט למטה). כרגע, ההשפעה של טוקניזם היא שהכיפות הסרוגות יכולות לסכל את האופציה של ממשלת מיעוט. לא רק שהן לא עזרו לו לנצח בבחירות, אלא הן גם עלולות להציל את ביבי. זה טוב למדינה כמובן, אבל מראה כמה אסטרטגיית הטוקניזם מבוססת על משאלת לב וחשיבה מאגית. nitter.cf/HeTows/status/21159355…