lilach elgrably

ואז מגיע סרטון כזה והדם עולה לי לראש….

האם בדמוקרטיה אפשר לדון בנאמנות מפלגות למדינה? בשנת 2003 ספרד פירקה את מפלגת בטאסונה ומפלגה קודמת לה בעקבות קשריהן לארגון הטרור ETA ותמיכתן בו. המפלגות טענו לפגיעה בזכויותיהן הדמוקרטיות. בשנת 2009 בית הדין האירופי לזכויות האדם אישר את ההחלטה. הדרישה לעצמאות באסקית לא הייתה כשלעצמה העילה לפירוק. הקשרים לטרור והתמיכה בו היו בלב ההכרעה. ומה אצלנו? כשמדברים על הקמת ממשלה, הדיון אינו יכול להסתכם בספירת מנדטים. צריך לבחון גם את המעשים והעמדות של מי שמבקשים להיות שותפים בניהול המדינה. גם החוק הישראלי מכיר בתמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד ישראל כעילה לפסילת רשימות ומועמדים. את הטענות צריך להוכיח בראיות ולהחיל אותה אמת מידה על כולם. מפלגה ערבית אינה תומכת טרור מעצם היותה ערבית. אבל הצורך במנדטים שלה אינו פוטר אותה מבדיקה. נאמנות למדינה אינה מחייבת תמיכה בממשלה. היא מחייבת לנהל את המאבק הפוליטי בלי לתמוך באלימות נגד המדינה. מי שרואה בעצמו מנהיג גדול צריך לדעת גם לומר: בתנאים האלה לא אקים ממשלה. צירוף תומכי טרור לשלטון אינו הישג מנהיגותי. היכולת לוותר על השלטון מתוך נאמנות למדינה היא שמוכיחה לציבור שאתה ראוי להנהיג אותה.

בכל פעם שמבקרים את המפלגות הערביות, אתם שולפים את הרופא הערבי. הוא עובד ומתפרנס בכבוד, לא לשם שמיים. השתלבותו מעידה על פתיחות החברה הישראלית ועל שוויון הזדמנויות, אבל לא מעניקה למפלגות הערביות תומכי הטרור תעודת הכשר. הרופא הערבי אומנם לא אחראי לאמירות שלהם אבל בטח לא צריך לשמש להם אליבי. תפסיקו להסתתר מאחורי החלוק שלו ותתחילו לענות אמיתי לעצמכם. אסור לנרמל מפלגות תומכות טרור מוסלמי בממשלה וצריך לבחון את נאמנותם למדינה.

כולם מדברים בלהט על סדר היום ההכרחי במדינת ישראל: ועדת חקירה ממלכתית, שיוויון בנטל, כולם מדברים על המנהיג הזה שראוי ועל המנהיג ההוא שפחות ראוי, וכן הלאה וכן הלאה. אל תנסו לטשטש אותנו. אל תמכרו לנו סמים. זה לא הדיון החשוב ביותר היום במדינת ישראל. הדיון שחייבים לקיים קודם הוא עם מי אתם מתכוונים להקים ממשלה, במי היא תהיה תלויה ומה תיתנו בתמורה לתמיכה בה. כי אי אפשר להבטיח חוק גיוס ושוויון בנטל, ובאותה נשימה לבקש שנקבל תלות במפלגות תומכות טרור שמתנגדות לגיוס. אי אפשר להבטיח בירור נוקב של השבעה באוקטובר, ובינתיים לטאטא אמירות שמצדיקות אלימות כדי להכשיר שותפים פוליטיים. את זה אתם רוצים לקדם עם מפלגות תומכות חמאס??? אתם רוצים לדבר על ההבטחות שלכם. אני רוצה לדבר על מי שיחזיק בידיו את היכולת שלכם לקיים אותן.

ב־11 בספטמבר 2001 הייתי דיילת אוויר. ניו יורק הייתה העיר האהובה עליי. והכרתי אותה טוב יותר מתל אביב,כל רחוב כל פינה. הייתי מגיעה אליה לפחות 4 פעמים בחודש במשך כמעט חמש שנים. היא הייתה שונה מאירופה. לא הרגשת ברחובות את הנוכחות המוסלמית. לא ראית כיסויי ראש על נשים. הייתה תחושה של ביטחון וחופש שלא הכרתי. ואז מטוסים הפכו לנשק בשם האסלאם. המגדלים קרסו. יותר משלושת אלפים בני אדם נרצחו ביום אחד. הלם מוחלט. אחרי שניקו את גראונד זירו, האזור של מרכז הסחר שלקח שנים לפנות רצו להקים שם מסגד. קמה מהומה ענקית כולם תהו בכעס ובצדק : איך? איך הרגע בשם האסלאם מוטטו את שני הבניינים האלה ורצחו אלפים ועכשיו מסגד שני רחובות משם? עברו יותר מעשרים שנה. אמריקה הפכה למקום אחר. תומכי טרור הגיעו לקונגרס ולסנאט. מסגדים צצו בכל מקום. ראשי ערים אנטישמים, תומכי חמאס ופרו־פלסטינים, עלו לשלטון. הדת הפרוגרסיבית השתלטה, זיהמה את החברה, והפכה את אמריקה לחלשה מכל בחינה, ביטחונית, תרבותית, דמוגרפית. לא סתם הגיע אחר כך נשיא פטריוט שרוצה לנקות את כל הטרלול הזה וזוכה נצחון מוחץ. אמריקה בזמן חירום חברתי לאומי. מבחינתי זו אחת האירוניות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה האמריקאית: המדינה שאיפשרה את החדירה נאלצת עכשיו להילחם כדי להחזיר לעצמה את הריבונות. ואת אותו דבר אני רואה עכשיו כאן. אחרי ה7/10 רוצים להכשיר יותר את הערבים לנסח אותם מחדש, לטהר אותם להחריג אותם מחמאס. אבל אלה לא סתם ערבים. אלה תומכי טרור אסלאמיסטי פלגים של שלוש מאות מיליון מוסלמים שמקיפים אותנו. יש להם קשרים, יש מי שרוצה להביא אותם ולהכשיר אותם. זו לא אינטגרציה. זו חדירה! אומנם התקשורת עזרה פה לכולם לשכוח את אוסלו,את הפיגועים את האינתיפאדות,את האוטובוסים המתפוצצים. אבל הזיכרון של השבעה באוקטובר עדיין צורב. אנחנו עדיין באבל. יש אנשים שלא השתקמו ולא יצליחו להשתקם. רק לפני רגע החזרנו את כל החטופים ועכשיו רוצים להכניס אותם לממשלה? לתת להם שליטה בתקציבים. להיעזר בהם כדי להעביר חוקים. לתת להם לקבוע מדיניות ביטחונית. לאפשר להם להתרחב, לשלוח זרועות ולכבוש עוד אדמות. זו לא שותפות. זו תלות! כשהממשלה תלויה בקולותיהם, האידיאולוגיה שלהם לא תישאר בחוץ. היא תיכנס פנימה דרך התקציב, דרך החוקים, דרך האיום בהפלת הממשלה. אני לא מתנגדת לשילוב של אזרחים ערבים בחברה. רופא יכול להיות רופא. הם לא משרתים בצבא, אז יש להם זמן ללמוד ולהתאקלם. בג״ץ נתן להם העדפה מתקנת. כל זה בסדר. אני לא מתכחשת לזה. אבל לאפשר להם להעצים את כוחם אחרי השבעה באוקטובר? תגידו לי השתגענו? חברה חופשית שלא יודעת על מה היא לא מוותרת ,בסוף מוותרת על הכל. ממשלה אפשר להחליף. את מה שתוותרו עליו כדי להחזיק אותה לא בטוח שיהיה אפשר להחזיר.

וינסטון צ’רצ’יל אמר “מפייס הוא מי שמאכיל את התנין בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון.” ההיסטוריה מלאה במדינות שלמדו את זה בדרך הקשה. לבנון הכניסה את חיזבאללה לפרלמנט ולממשלה. התוצאה: מדינה בתוך מדינה. מיליציה שמחזיקה בגבולות, בנמלים, בתקציבים ובמדיניות הביטחון. וטו דה-פקטו על כל החלטה חשובה. “נכניס אותם ונרסן אותם” הפך ל”אין מדינה בלי שהם מחליטים”. רוסיה 1917: הבולשביקים היו מיעוט קטן. רוב העם לא היה איתם. אבל הם היו קנאים, מאורגנים ואכזריים. נכנסו למוסדות, ניצלו את הכאוס, והשתלטו מבפנים. גרמניה 1933: גם הנאצים היו מיעוט. נכנסו לפרלמנט, ניצלו את הכללים הדמוקרטיים, ואחר כך מחקו אותם. לעומת זאת, יש מדינות שהחליטו לא להאכיל את התנין. ספרד אסרה על מפלגות שהיו קשורות לארגון הטרור ETA. הן הורחקו מהפרלמנט. גרמניה בנתה “דמוקרטיה לוחמת” מפלגות שמאיימות על הסדר הדמוקרטי החופשי פשוט אסורות. ישראל עצמה, בחוק יסוד הכנסת, מאפשרת לפסול רשימה או מועמד שתומך במאבק מזוין של ארגון טרור או מדינת אויב נגד המדינה. אז מה? כל המדינות האלה טועות? כולן גזעניות? למה מדינה אחת של יהודים שלא נוצרה מתוך גזענות, אלא מתוך הכרח להגן על עצמנו חייבת להכניס לפרלמנט מפלגות שמצדיקות אלימות, קוראות לזכות שיבה ורוצות לבטל את אופייה היהודי של המדינה? למה דווקא אנחנו צריכים להאכיל את התנין, כשכל האחרים כבר למדו מה קורה כשעושים את זה? אסור לנרמל טרור מוסלמי או תמיכה בטרור מוסלמי בכנסת ובממשלה !

חזון האינשאללה של לוסי האריש הצליח. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי לקרוא את מפת המנדטים ולהבין: כולנו הפסדנו המפלגות הערביות ניצחו. אבל אפשר להסתכל על השעה הזאת כקריאת ההשכמה שלנו. ומי שמסתכל על המפה המנדטים ומציע מיד עוד בחירות, שיסביר מה בדיוק ישתנה חוץ מהתאריך. הצלחת המפלגות הערביות תייצר סחף אדיר ותגדיל את כוחם. גם הם הופתעו מהתוצאות .. ואף אחד לא מבטיח שבמחנה הימין נצליח להביא את ה8-9 מנדטים החסרים. היינו בסדרת סבבים כאלו לא מזמן וכעת אנחנו בתקופה אחרת … אני ימנית ותומכת נתניהו. דווקא משום כך, אני מסרבת להחליף חשיבה אסטרטגית במשאלות לב. קרל פון קלאוזביץ, מצביא פרוסי והוגה צבאי, כתב: ״המטרה המדינית היא היעד, והמלחמה היא האמצעי להשגתו״. גם בפוליטיקה צריך לזכור מה רוצים להשיג. המטרה היא למשול ולהוביל מדיניות. עוד בחירות אינן מטרה. לכן אני מציעה לבחון ברצינות ממשלה עם בנט וליברמן. ואם המילה ״אחדות״ מזעזעת אתכם? אפשר לקרוא לזה ממשלת חירום לאומית. למה חירום? משום שהאפשרות שמפלגות הערביות יחזיקו במפתח להקמת הממשלה מחייבת פעולה עכשיו. התבצרות בחרמות אישיים עלולה להפוך הזדמנות להרכיב ממשלה להחמצה שנשלם עליה שנים. הדרך להחזיר את המפלגות הערביות למקומם הקודם היא לבנות רוב מוצק בלעדיהן. ולחשוף בפניהם את העובדה שעל אף המחלוקות זוהי מדינת היהודים ובשביל זה צריך עכשיו שותפים. לבנט ולליברמן יש כאן הזדמנות: לקחת אחריות היום ולהתמודד על הנהגת מחנה הימין מחר. מי שרוצה לרשת הנהגה, שיוכיח קודם שהוא מסוגל להנהיג מעבר לחשבון האישי שלו. וגם אצלנו צריך לומר ביושר: חשבון ארוך אינו תוכנית עבודה. חוק גיוס, ועדת חקירה, מינויים ורפורמה דורשים הסכמות קשות ומפורטות. בשביל זה מנהלים משא ומתן. בשביל זה בוחרים מנהיגים. אפשר לדרוש גם הסדר הנהגה בלי רוטציה, בראשות נתניהו, אם הוא יאפשר ממשלה יציבה ומדיניות נכונה. ויקדם את יורשיו. מי שפוסל זאת מראש, שיציג חלופה עם רוב. מול איראן, מול אתגרי ביטחון הפנים ולנוכח ההזדמנות ביחסים עם ממשל טראמפ, אנחנו צריכים ממשלה שמסוגלת לפעול והמשכיות למדיניות גם ביום שאחרי נתניהו. מי שפוסל כל שותף אפשרי, שלא יתפלא כשמישהו אחר בוחר בשבילו את הממשלה. ושלא יבוא בטענות לערבים כשהם ינהרו שוב ושוב לקלפיות ..

את שלוות סוף השבוע שלי הפר הפוסט של אברי גלעד. אולי הייתי מניחה לו וממשיכה בשבת שלי, אלמלא, ככל שקראתי, הלכה והצטיירה מאחורי המילים דמות מוכרת. עוד פסקה, עוד הסבר על הכת הביביסטית, ופתאום זיהיתי: גליה אלבין. כמה מפתיע לפגוש אותה דווקא אצלו. ועוד עם הערות שוליים. גליה חיקתה בלעג את הביביסט בקריאות ובמחיאות כפיים. אברי העניק לו אבחנה: חבר בכת. היא העלתה מופע, הוא פרסם הסבר, אבל שניהם יצאו מאותה הנחה נוחה: האנשים האלה פשוט אינם מסוגלים לחשוב בעצמם,עכשיו נותר רק להחליט אם לחקות אותם או לחקור אותם. ואברי אכן נחלץ להסביר. הרחיב, סיווג, פירט, עד שכמעט אפשר לשכוח שמתחת לכל העיון הזה יושבים אנשים עם תפיסת עולם. אלא שכאן, אברי, המחקר שלך עלול להשתבש: נתניהו עובד אצלנו. אנחנו לא עובדים אצלו. היינו כאן עוד לפני שנתניהו היה ראש ממשלה. התנגדנו לאוסלו, ראינו את ההבטחות ואת מחירן, ובשבעה באוקטובר ראינו רצח, אונס וחטיפה. תפיסת העולם שלנו לא נולדה באותו בוקר, אבל גם לא נשארה אדישה אליו. אנחנו מאמינים שישראל צריכה לשמור על העליונות שלה, שהכלכלה כאן צריכה להיות חופשית, ושמול משטרים שמאיימים להשמיד אותנו, ובראשם איראן, צריך לפעול לסיכול האיום ולהרס היכולות שמאפשרות אותו. אנחנו מכירים היטב את האזור שבו אנחנו חיים. אין לנו אשליות לגביו, ויש לנו אפס סובלנות לאיומים על עצם קיומנו. אבל כמה נוח להפוך מצביעים למקרה שצריך לפענח. אם אפשר לחסוך את הדיון בטיעונים שלהם ולהתפעל מהאבחנה של עצמך. גליה, לפחות, מגישה את הלעג שלה בלי גינונים. אברי זקוק לכובד הראש, לחזות האינטלקטואלית, לכל הטקס. אחרי שמסירים אותו, נשאר אותו בוז בדיוק, רק עם חשיבות עצמית מנופחת יותר. שניהם עסוקים באותה שאלה: איפה אנחנו דפוקים. לאברי וגליה יש הרבה מן המשותף,בחיי אני כבר מדמיינת אותם יושבים לקפה. היא מספרת איך תפסה אותנו בחיקוי אחד, הוא מסביר איך פיצח אותנו במאמר שלם, ושניהם מהנהנים בסיפוק על הדיוק. אחר כך אולי ואלס קטן. היא מובילה בתנועה ידיים תיאטרלית, הוא משלים בסיבוב אינטלקטואלי, ושניהם מקפידים להביט עלינו מלמעלה. דווקא זוג מתאים להפליא. מצא מין את מינו. אשריכם… @Avrigi

כולם כבר צפו בסרטון הוויראלי מיפו: שי גולדן ולוסי אהריש, עוברת אורח שמטיחה בו שאנחנו ״כובשים״, ושי שמשיב שקיבלנו מדינה מהאו״ם. אז אחרי הצעקות והתשובה המנומסת, בואו רגע ניגש לאמת. שי, האו״ם לא נתן לנו מולדת. עם כל הכבוד למוסד, העם היהודי לא התחיל כסעיף בסדר היום שלו. יש הבדל בין הצבעה על תוכנית חלוקה לבין המצאת עם, וההיסטוריה שלנו כאן קדמה לפרוטוקול בכמה אלפי שנים. ולגברת ביפו: הנוכחות היהודית כאן קדמה גם לאסלאם. מי שבוחרת להרצות על כיבושים, רצוי שלא תדלג דווקא על הכיבוש הערבי־מוסלמי. היסטוריה היא בכל זאת קצת יותר מפלייליסט של פרקים נוחים. אבל מה שמטריד בסרטון הזה הוא לא הבקיאות ההיסטורית. זו הקלות שבה מטיחים ביהודי שהוא כובש ביפו, בתוך תל אביב־יפו, מתחת לאף. מי שעוד מתעקש שהוויכוח הוא רק על יהודה ושומרון, מוזמן להקשיב לכתובת שניתנה לנו הפעם. מבחינתי, זו דוגמית לתופעה רחבה ומטרידה. אחרי 7 באוקטובר, אין לי שום כוונה לחזור להרגל של להקטין, לתרץ ולהחליק. שלילת זכותנו הלאומית כאן לא נעשית נאורה יותר כשהיא נאמרת בביטחון, ולא נעשית מוצדקת יותר כשמוחאים לה כפיים בחו״ל. ולמי בשמאל שבונה על שותפות קואליציונית עם מפלגות ערביות: מה בדיוק אתם דורשים מהשותפים שלכם? הכרה בישראל כמדינה יהודית? מאבק בחמאס ובהסתה? או שהקווים האדומים הופכים לקווים מקווקווים ברגע שחסרים מנדטים? מי מבטיח לנו שלא יצמח כאן ממדאני מקומי, שיגיע עד ראשות עיריית תל אביב ויערער על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית? החשש שלי הוא מפוליטיקה ששוללת את הבית הלאומי שלנו ומקבלת על כך תעודת הצטיינות בנאורות. נמאס לי להתנצל על הבית שלי. נמאס לי שהביטחון בזכותנו לחיות כאן דורש הסברים, ואילו מי ששוללים אותה זוכים לפרשנות מקלה. אנחנו לא הערת שוליים בהיסטוריה של אחרים. אנחנו עם במולדתו. כדאי שגם מי שמבקשים את הקול שלנו יזכרו את זה. אז שי ,מה אנחנו מצביעים ימין או פלסטין?

יש מושג בתקשורת שנקרא ״ספירלת השתיקה״. החוקרת הגרמנייה אליזבת נואלה־נוימן ניסחה אותו כבר בשנות ה־70: בני אדם חוששים מבידוד חברתי. כשהם מקבלים את הרושם שדעתם היא דעת מיעוט, ובעיקר כשלדעה הזאת מוצמד מחיר: לעג, גינוי או דה־לגיטימציה. הם נוטים פחות להשמיע אותה. ואז קורה דבר מרתק: ככל שהם שותקים, הדעה שמולם נשמעת דומיננטית יותר. וככל שהיא נשמעת דומיננטית יותר, עוד אנשים שותקים. זאת הספירלה. ואתמול קיבלנו שיעור מאלף באיך מייצרים אותה בזמן אמת. לא היה צורך להתווכח עם ינון מגל על מה שאמר. הרבה יותר אפקטיבי היה להחליט עבור הציבור מה הוא אמר. מרגע שנקבעה הכותרת, התחיל המכבש: אתר אחרי אתר, פרשן אחרי פרשן, גינוי אחרי גינוי. אותה פרשנות, אותה זעקה, אותה ודאות מוסרית. ומי שלא שמע את השידור קיבל מציאות מוכנה באריזה: ינון מגל דרש ממשפחות החטופים לבקש סליחה מנתניהו. רק שיש בעיה קטנה ומעצבנת עם הסיפור המושלם הזה: בשידור עצמו הוא החריג במפורש את משפחות החטופים. אפשר לחשוב שדבריו היו מכוערים. אפשר לחשוב שהם היו מוצדקים. אפשר להתווכח איתו עד מחר. אבל אי אפשר לנהל ויכוח הגון עם משפט שלא נאמר. וכאן הסיפור כבר הרבה יותר גדול מינון מגל. כי הכוח האמיתי של תקשורת אינו רק לקבוע על מה נדבר. הוא לקבוע מראש מה מותר לנו לחשוב על מה שקרה. רוב האנשים לא ילכו להקשיב לשידור המלא. הם יראו עשר כותרות זהות ויניחו שעשרה מקורות שונים בדקו את העובדות. אבל לפעמים אלה לא עשרה מקורות. זה הד אחד, שחוזר מעשרה קירות. וספירלת השתיקה לא דורשת צנזורה. אף אחד לא צריך לסתום לך את הפה. מספיק ללמד אותך מה יקרה לך אם תפתח אותו. מספיק לסמן אדם אחד, להעמיד אותו בכיכר הציבורית ולהראות לאחרים את המחיר. וכך לא מייצרים בהכרח ציבור שהשתכנע. מייצרים ציבור שלמד לפחד להישמע. וכשתקשורת שאמורה לבדוק את המציאות מתחילה לייצר אותה באמצעות השמטה, הגברה וניסוח מגויס, היא כבר לא כלב השמירה של הציבור. היא כלב השמירה של הנרטיב. וזה הרבה יותר מסוכן מכל משפט שאמר ינון מגל ברדיו. @YinonMagal

שימו לב למשפטים הבאים. ובעיקר שימו לב לתאריכים: 5.1.2023 ״מרצועת עזה נכנסים מדי יום 17.5 אלף פועלים. הם אלו שמנעו מערכה אולי אפילו רב־אזורית ברמדאן האחרון, והם אלו שמשאירים את הציבור עדיין מחוץ למעגל הטרור.״ 28.1.2023 ״רצועת עזה מרוסנת.״ 12.2.2023 ״יחיא סינוואר מנהיג מפוכח. הוא לא מוכן לאותה מלחמת תקומה.״ 2.7.2023 ״צריך להסתכל על איו״ש בלי לסכן את המפעל העזתי. זה איזון עדין מאוד.״ תחילת אוקטובר 2023 במסמכי שב״כ: ״חידוש ההבנות בין ישראל לחמאס של שקט ביטחוני תמורת הקלות יאפשר שימור של היציבות לזמן ממושך.״ ״יש לחתור למתווה שיכלול דיבידנדים משמעותיים לרצועה כדי לשמר את השקט.״ ינואר. פברואר. יולי. אוקטובר. 2023. באותה שנה של טבח ה7 באוקטובר אלה מילותיו של הרשע המרושע רונן בר, ואלה ההערכות שיצאו מהשב״כ תחת אחריותו. ואלה הדברים שאסור לציבור לעולם, לעולם לשכוח. הרצחת וגם ירשת, רונן?

איזה פלא. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, פתאום כולם נזכרים שהם התריעו את נתניהו. מצרים התריעה, האמרויות התריעו, בכירי מערכת הביטחון התריעו, רונן בר התריע. השומר בקריה התריע, כולם ידעו. כולם התריעו. שלוש שנים. קטסטרופה של חטופים, נרצחים, מלחמה ורק עכשיו, חודש לפני בחירות, נשלפת מגירת ״נתניהו ידע״. מצוין,בואו נפתח הכול! מי ידע, מה ידע, ומה עשה עם מה שידע.. רוצים לשלוף את קלף ״נתניהו ידע״? הגיע הזמן ל־Showdown כשהקלפים נפתחים, הציבור יראה גם את היד שלכם.

התמונה הזו מטרידה מאד. רמטכ״ל לשעבר, גדי איזנקוט, יושב לצד סגן רמטכ״ל לשעבר, יאיר גולן, שאמר: ״מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב״. באהלן אהלן… לצדו יושב ליברמן, האיש שבנה במשך שנים קו פוליטי של ״בלי נאמנות אין אזרחות״.לא יודעת איך בדיוק לקו הזה הוא יוצק את הציבור הערבי שונא ישראל כשותפים ? בנט ולפיד משלימים את התמונה ויזכרו כמחריבי הדמוקרטיה מחוללי החרמות והאנרכיה . ואייזנקוט עם חולצת האחים לנשק ,תמונה שלא תשכח. אחרי 7 באוקטובר הייתי מצפה מאנשים שמבקשים שוב את אמון הציבור לדבר על ביטחון, אחריות, קווים אדומים ואידיאולוגיה. במקום זה הם מתכנסים בחדר אחד ומתחייבים לא לתקוף זה את זה. ואני מסתכלת על התמונה הזאת ולא רואה שינוי,ריפוי וכל ההמצאות האלו.. אלא אנשים שמוכנים לשים בצד תהומות אידיאולוגיים ואמירות שאמורות להיות קווים אדומים, כדי לשמור על הגוש ועל הדרך לשלטון. אין כאן אידיאולוגיה משותפת. יש כאן אינטרס משותף.שמגן על אינטרס אישי ביותר: מי יהיה רוהמ הבא?? הסכם הגנה אגואיסטי מגלומני שמזכיר לי את האמירה של פעם בפוליטיקה הישראלית: שמור לי ואשמור לך.

בלב סערת NAZA אנחנו נמצאים, והציבור הישראלי שבע מהאימפוטנציה של נבחרי הציבור מול מסעות ההכפשה נגד ישראל וחיילי צה”ל. די. נמאס. יוצרי הסרט טוענים שחלק מהעדויות והמידע הגיעו גם מאנשי 8200. שר הביטחון והרמטכ”ל חייבים לאתר מי מסר מידע ומה נמסר. אם מדובר במשרתים כיום והם עברו עבירה, להעמיד אותם לדין. אם מדובר באנשי קבע או מילואים לשעבר, לבדוק את מעמדם ואת כל הצעדים שניתן לנקוט נגדם. מי שמסר שלא כדין מידע ביטחוני צריך לשלם מחיר כבד ומרתיע. שר החוץ גדעון סער והשר עמיחי שיקלי, שמשרדו עוסק גם בהסברה, צריכים לצאת למתקפת נגד בינלאומית אמיתית. לא ציוצים ולא גינויים. מלחמת הסברה,קמפיין! שר התרבות מיקי זוהר צריך לחשוף מי בישראל מימן, תמך וסייע ליוצרים. האם שקל אחד מכספי הציבור הגיע לשם, אם בעקיפין או במישרין? הציבור צריך לדעת! ואם יו”ר איגוד הבמאים מסתתר מאחורי “אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה”, הוא צריך ללכת הביתה. אם זוהר קורא לשלול מהיוצרים את אזרחותם, שיילחם כדי שזה יקרה. הצהרות כבר לא מספיקות לנו. פרשת הפצ”רית, האמירה האומללה של יאיר גולן על “הריגת תינוקות כתחביב”, ועכשיו NAZA, בעיניי כולם יושבים על אותה סקאלה. פעם אחר פעם יוצאים מתוך ישראל חומרים ואמירות שהופכים לנשק תעמולתי נגד המדינה ונגד חיילי צה”ל. זה מחבל בתדמית ישראל, מפקיר את חיילינו בזירה הבינלאומית ומשאיר אותם חשופים להאשמות החמורות ביותר, בזמן שהם עושים מלאכת קודש ונדרשים גם לצמצם ככל האפשר פגיעה בחפים מפשע. הציבור שבע מדיבורים. אנחנו רוצים לראות פעולה, מחיר והרתעה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תילחם גם על מי שנלחמים בשבילה.

It’s hard not to suspect that Mamdani’s motives are driven by antisemitism. He is not targeting Benjamin Netanyahu. He is targeting every Israeli citizen and Israel’s fundamental right, as a democratic nation, to defend itself after the horrific October 7 massacre!

לפי נתוני הלמ”ס לשנת 2023, 42 אחוז מהחרדים מתנדבים מהשיעורים הגבוהים בישראל בעוד שבקרב היהודים בכלל שיעור ההתנדבות עומד על 31 אחוז לעומת 9.2 אחוז בלבד בקרב הערבים! אולי הגיע הזמן להפסיק להתווכח ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה במקום לנסות לשבור את תרבות מעשי החסד של החברה החרדית צריך לשדרג אותה לשירות ממלכתי מאורגן במסגרת המדינה ובשיתוף פיקוד העורף ב 7 באוקטובר ראינו את זק”א ואת ארגוני ההתנדבות החרדיים נכנסים אל התופת מסכנים את חייהם ומצילים חיים בלי לשאול שאלות בעיניי זה יכול להיות פתרון אמיתי לסוגיית הגיוס שילוב אמיתי של החברה החרדית ותרומה משמעותית לביטחון ולחברה הישראלית. cbs.gov.il/he/mediarelease/D…