Yoav Stein retweeted
בחודשים האחרונים רון דרמר יצא לסיבוב הופעות בארה"ב תחת הכותרת Unite, Lead, Fight. בסבב הוא מדבר לרוב בפני קהלים יהודים בעלי השקפות שמרניות המזוהים באופן בלתי מסויג עם המפלגה הרפובליקנית, קצת כמו רון דרמר עצמו. האחרונה שבהן הייתה שיחה עם ג'ון פודהורץ, העורך הראשי של מגזין קומנטרי בפרק לפודקסט של המגזין, ובהמשך לרוסט השנתי המסורתי של המגזין, בו דרמר היה "חתן השמחה" בשנה החולפת.
בשיחה חזר דרמר על תרחיש היפותטי שהוא מתאר לאורך כל סבב ההופעות: יום אחד יהיה בבית הלבן נשיא "שלא אוהב את ישראל". הוא ירצה להתנתק מישראל ואפילו לפגוע בה. אבל אז יבוא אליו ראש ה-CIA ויגיד לו "אני מבין שאתה לא אוהב את ישראל, אבל אם נפגע ביחסינו עם המוסד זה יסכן הרבה מאוד אמריקאים". אח"כ יבוא אליו האחראי על הבינה המלאכותית ויגיד "אני מבין שאתה לא אוהב את ישראל, אבל אם אנחנו לא רוצים להפסיד את העתיד לסין אנחנו צריכים אותה". לסיכום התרחיש אומר דרמר: "אני יודע להתמודד עם נשיא אנטי ישראלי, מה שאני לא יודע להתמודד איתו זה נשיא אנטי אמריקאי, אבל כשיהיה נשיא אנטי אמריקאי זאת כבר לא תהיה בעיה רק של ישראל אלא גם של ארה"ב".
הנאום הזה, שמזכה את דרמר במחיאות כפיים סוערות כשנישא בפני קהלים אוהדים, הוא תמצית כל מה שרע ומסואב בגישת הממשלה היוצאת ליחסי ישראל-ארה"ב, וממחיש מצוין את האבדון אליו שועטת מדינת ישראל אם לא תעשה פניית פארסה חדה.
ראשית, דרמר מתאר מציאות אובייקטיבית בעיניו לפיה ישראל היא נכס אסטרטגי במונחים צבאיים וטכנולוגיים עד כדי כך שתועלות הקשר עמה תמיד עולות על העלויות הטמונות בו. נתון זה כ"כ ברור לדידו של דרמר, עד שגם גורמים עוינים כלפי ישראל לא יוכלו שלא להבחין בכך. מצער עד כמה שהנחה זו אינה נכונה, או לכל הפחות אינה מקובלת כנכונה על ידי רוב הציבור האמריקאי. לקשר עם ישראל יש מחירים גיאופוליטיים רבים מבחינת ארה"ב, במיוחד כאשר היא מוצאת עצמה מקצה משאבים לא מבוטלים למערכה שנתפסת ככזו שמטרתה להגן בראש ובראשונה על ישראל. ברמה הערכית, רבים באומה האמריקאית מסתייגים לחלוטין ממהלכי הממשלה היוצאת בעזה ומרגישים שהם "שותפים לעבירה" לאור הקשר והתמיכה שמדינתם מעניקה לישראל.
עבור אותם אמריקאים, שעל פי סקרי דעת הקהל המוערכים ביותר בארה"ב הם רוב הציבור, דבריו של דרמר הם חוצפה ממדרגה ראשונה. לא רק שאתה (בשם מדינת ישראל) מהווה עלינו נטל צבאי, מדיני וערכי, אתה גם מספר לנו שאתה בעצם נכס ושאנחנו לא יכולים בלעדיך? אתה אמיתי? לא בטוח שהכרת תודה עמוקה על המחויבות האמריקאית לביטחון ישראל הייתה משנה את דעת רובם, אבל היא לבטח לא הייתה מרתיחה אותם כמו דבריו של דרמר.
התחושה שדרמר משאיר בפי רוב האמריקאים משולה לתחושה שהאדם החילוני הממוצע מרגיש כשהוא שומע את "משל העגלה הריקה" שנשא החזון איש בפני דוד בו-גוריון, רק יותר גרוע. במשל העגלה הריקה, עצם לימוד התורה הוא לא זה שמרתיח את האדם החילוני, אלא הטענה שלימוד התורה משמעותו שהאדם הדתי נושא נטל אצילי שהאדם החילוני לעולם לא יישא. במקרה דנן, עצם התנהלותה של ישראל במזה"ת, ובמיוחד בעזה בשנים בהם דרמר היה קול חשוב בממשל הישראלי, היא בפני עצמה דבר שלילי ופגום, וכעת דרמר גם מבקש מהאמריקאי הממוצע להכיר בכך שבכלל מדובר במתנה משמיים.
שנית, כאשר דרמר מדבר על "נשיא אנטי אמריקאי", הוא מרמז לחוגים הרדיקליים ביותר במפלגה הדמוקרטית, ובמידה פחותה יותר גם לאלו במפלגה הרפובליקנית. הרפרנס לחוגים אלו כאל "שונאי ארה"ב" הוא לחם חוקה של המיינסטרים של המפלגה הרפובליקנית. זוהי תגובה טיפוסית לתזות כמו "פרויקט 1619" של הני"ט שטען שארה"ב מימי הקמתה נשענה על ניצול ושיעבוד של שחורים ומיעוטים, או לספרים כמו "ההיסטוריה העממית של ארה"ב" של הווארד זין שגולל את ההיסטוריה של ארה"ב באופן ביקורתי מאוד. במונחים עכשויים, דרמר מרפרר לפוליטיקאים בעלי השקפות סוציאליסטיות מובהקות כמו זוהרן ממדאני ועבדול אל סייד, שבמקביל גם מזדהים בגאון עם מוצאם המוסלמי (ובמקרה של אל סייד הערבי) ומבקרים בחריפות את עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
אסטרטגיה זו של ציור שונאי ישראל כשונאי ארה"ב עבדה לאורך הרבה מאוד שנים עבור תומכי ישראל רבים, אבל היא אינה מעודכנת. זוהרן ממדאני בעיני רבים, לפני שהוא מבקר חריף של ישראל, הוא קודם כל ראש עיר פופוליסטי ופופולרי שטובת ציבור בוחריו נמצאת לנגד עיניו, ושמוכן גם לנקוט בצעדים מרחיקי לכת וגם להתפשר כדי לקדמה. עבדול אל סייד בקמפיין הבחירות שלו אמנם נקט בטון מתעמת ומתלהם, אבל גם הקפיד והיטיב לספר את סיפור חייו כ"סיפור אמריקאי", את זכותו כמוסלמי להתמודד ככזו ששזורה בחוקה האמריקאית, ואת עצם מועמדותו ככזו שמקבילה למועמדותו של ג'ון קנדי לנשיאות ארה"ב כקתולי.
הצלחתם של ממדאני ואל סייד לשזור את סיפורם בסיפור האמריקאי היא אינה דעתו האישית של יפתח דיין – המפלגה הרפובליקנית עצמה מעניקה להם מעמד זה. דונלד טראמפ הזמין כבר מספר פעמים את ממדאני לבית הלבן לפגישות מלאות נופת צופים, ואל סייד, אפילו בלב קמפיין הבחירות שלו, זכה לשבחים בערוץ פוקס ניוז על ראיונותיו והופעותיו.
כאשר דרמר מצביע על אלו, אפילו במרומז, וטוען שהם "שונאי ארה"ב", הוא חירש לכך שהמוזיקה השתנתה. הציבור האמריקאי, אפילו זה השמרני, כבר לא קונה את הסיסמאות הללו. דווקא היהודים הפרו-ציוניים לצערנו הרב הם אלו שנתפסים כבעלי נאמנות כפולה וכבעלי מניעים זרים. במציאות של היום, ממדאני ואל סייד נמצאים עמוק בקונצנזוס של הפוליטיקה האמריקאית ודרמר הרחק מחוץ אליו, חרף מחיאות הכפיים להם זוכה בפני קהלים אוהדים. בהינתן מציאות זו, הרהב שלו אינו מעורר אמפתיה בקרב קהלים ניטרלים או ביקורתיים אלא רק ההיפך.
שלישית, ואולי החמור הכל. כשדרמר אומר "אני יכול להתמודד עם נשיא אנטי ישראלי", אזניים אמריקאיות שומעות שוב כיצד מדינת ישראל ממשיכה לנסות "לנהל" את הנשיא האמריקאי ואת הפוליטיקה האמריקאית. מבחינתם זה המשך ישיר של הגרירה של טראמפ למערכה מול איראן שהובילה ליוקר מחיה קשה מנשוא ושל המריחה של ניסיונותיו של ביידן לרסן את המערכה בעזה ולמנוע אסון הומניטרי שאכן קרה. דרמר, שלא במתכוון, מעצים את התחושה שהזנב מקשקש בכלב.
דברים אלו מתחברים גם לפליטת הפה של השגריר הישראלי בארה"ב יחיאל לייטר, שאמר ש"החיילים האמריקאים יוכלו לחזור למשפחותיהם כאשר איראן תובס". אין לי ספק שלא לייטר ולא דרמר מתכוונים ליצור רושם שהנשיא והעם האמריקאי עובדים עבורם ועבור מדינת ישראל, אך הלכה למעשה זה בדיוק הרושם שהם משאירים. יש כאן כמובן גם זיקה לדפוסי פעילותו של הלובי היהודי-אמריקאי איפא"ק, שפעם אחר פעם בוחש בפוליטיקה האמריקאית, לרוב בדרכים מתעתעות, לא שקופות ושאינן קשורות במישרין לישראל – כדי להביא לתוצאות הרצויות מבחינתו.
ארה"ב היא ההגמון וכל מדינה מנסה להשפיע על הנשיא המכהן כדי לקדם את האינטרסים שלה. זה דבר הגיוני ומובן. הבעיה מתחילה כאשר אתה מוצלח "מדי" בניהול הנשיא, וכאתה נתפס כמעורב עד צוואר בפוליטיקה הפנים אמריקאית. הנינוחות שדרמר מרגיש בתוך חוגים שמרנים גורמת לו לשכוח כמה כל האמריקאים שונאים התערבות זרה וכמה פורה הקרקע הקונספירטיבית כנגד טקטיקות שישראל לכאורה נוקטת בהן (סביב פרשיית אפשטיין לדוג').
אין בי כעס על המשגה הדרמטי של דרמר. אני לא חושב שהוא מסוגל להבין כמה עמוק הוא קובר את מדינת ישראל בכל פעם שהוא נושא דברים מסוג אלו. מבחינתי זה משל בפני עצמו לעיוורון המוחלט שבו שייטה הממשלה היוצאת בשנים האחרונות, שאת ההתחלה של תוצאותיה ההרסניות אפשר היה להרגיש עם התבררות תוצאות בחירות האמצע בארה"ב. אלו הן השקפות שיביאו לחורבן ביחסי ישראל-ארה"ב, השקפות שאסור להן להיות חלק משמעותי מאף ממשלת שינוי שתקום אם ישראל רוצה לתת לעצמה צ'אנס לשמר משהו מיחסי ישראל-ארה"ב, יחסים שמדינת ישראל תלויה בהן תלות קיומית.
יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל יתקיים השנה ב27/11. איבדנו אלפי גיבורים, ועד רבים חיים בינינו יום-יום, מנסים להתמודד עם המציאות הקשה של פציעות בגוף ובנפש. ניצן, גיסי, מדבר בכנות חשובה על המסע שלו. תזמינו אותו לספר לכם!
Yoav Stein retweeted
האירוניה המרה מאחורי הפציעה של האצ'ינסון, רגע הלידה מחדש של התקפת מינסוטה, הניגוד המרהיב בין התכנון של שנהאן לאימפרוביזציה של פרדי, וכמובן, מעל הכל, פשפוש בקרביים של הנביחות של ג'יימיס ווינסטון | פוסט חדש בבלוג למנויים בלבד, סיכום שבוע 10
nirtsadok.com/post/%D7%A1%D7…
Yoav Stein retweeted
A career worthy of the hall of fame ‼️
Congratulations to Julie Ertz on being elected to the @soccerhof class of 2027 👏
Yoav Stein retweeted
Incoming U.S. Senator Abdul El-Sayed, celebrated as America’s first Muslim senator, advocates cutting aid to Egypt and Jordan, sanctioning and downgrading ties with Saudi Arabia and the UAE, while treating Iran as a potential partner rather than a strategic adversary and adopting a strikingly soft approach toward the clerical regime in Tehran. He even declined to comment on the death of Ayatollah Khamenei, reportedly mindful that some of his constituents supported the Iranian regime and its doctrine of Wilayat al-Faqih ("Guardianship of the Islamic Jurist").
This is not a serious framework for U.S. foreign policy in a volatile Middle East where long-standing partnerships remain essential to countering Iranian influence and growing pro-Russian and pro-Chinese alignment. Undermining key Arab allies while extending goodwill to the region’s foremost "revolutionary" regime reflects strategic naiveté, not realism. An Islamist-influenced foreign policy of this kind risks accelerating American retrenchment from some of the world's most critical energy, trade, and maritime chokepoints at a time when sustained U.S. engagement remains vital to its national security interests and those of its allies.
Yoav Stein retweeted
העוול הגדול שהתקפת מינסוטה עושה להגנה שלה, ההמצאה המדהימה של מאט להפלור בגרין ביי, הצלחת הניסוי של סינסיניטי, הבחירה התמוהה של בולטימור לשמור אצלה את כל הקלפים - כל זאת ועוד בפוסט לסיכום השבוע בתשיעי למנויים בלבד
nirtsadok.com/post/%D7%A1%D7…
Yoav Stein retweeted
אני מודה לאיזנקוט שהתעלם מהקולות המהוססים שנשמעו בימים האחרונים ועשה את הדבר המוסרי והנכון.
עכשיו חייבים לדאוג לשלוש קריאות ולצאת לדרך. לא לתת לאף אחד להתפלפל, למרוח ולמסמס את זה.
אנחנו רוצים לראות ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות מורחבות לבדוק במסרקות ברזל לפחות 10 שנים אחורה.
סומכים עליך גדי. יודעים שגם אתה רוצה תשובות ושהאחראים יעמדו לדין.
כל כך הרבה זמן משפחות השכול מחכות לתשובות ולהפקת לקחים שתמנע את האסונות הבאים.
היום קיבלנו תקווה שזה קרוב.
עוד יגיע, יגיע...
Yoav Stein retweeted
רגע יוצא דופן במשחק ה-NFL בסנטיאגו ברנבאו עכשיו: צ׳ייס בראון, הרץ של סינסינטי, מתוקל על ידי סידני בראון, הסייפטי של אטלנטה ו… אחיו התאום
Yoav Stein retweeted
שלושה נתונים שאנחנו הישראלים חייבים להכיר לגבי הבחירות בארצות-הברית:
1. המועמדים הדמוקרטים המצליחים ביותר, אלה ש"הפכו" מדינות רפובליקאיות, אלה שהיכו בתדהמה את הסקרים, אלה שאחראים ל"רוב המפלצתי" של הדמוקרטים בקונגרס, הם המועמדים המתונים יותר של המפלגה.
התקשורת הישראלית עוסקת המון בעבדול א-סייד, המועמד הקיצוני שניצח במישיגן, אבל בין כל הדמוקרטים שניצחו בסנאט, הוא הביא את המספרים הכי חלשים. מישיגן היא מדינה מתנדנדת קלאסית, הוא ניצח שם בפער של 7%.
לשם השוואה, בטקסס, המועמד הדמוקרטי ג'יימס טלאריקו ניצח בפער של 12% (!), אירוע שהוא באמת רעידת אדמה פוליטית.
בג'ורג'יה, הסנאטור היהודי ג'ון אוסוף, ניצח בפער של 18%, הישג בלתי-נתפס. אוסוף נבחר לראשונה לסנאט ב-2020 עם ניצחון דחוק של אחוז אחד בלבד.
אפילו בקנזס, מדינה סופר-שמרנית, המועמד הדמוקרטי אדם המילטון, ניצח בפער של 5%... ניצחון דמוקרטי ראשון לסנאט שם מאז המאה ה-19 (!)
הניצחונות המרשימים מאד של המועמדים הללו, צובעים באור חיוור את הניצחון של א-סייד. מישיגן זו מדינה שהדמוקרטים היו צריכים לנצח בפער דו-ספרתי לפי הנתונים של אתמול. ובאמת, המועמדת הדמוקרטית למושלת מישיגן, ג'וסלין בנסון, ניצחה בפער של 11%... אבל היו יותר מ-100 אלף דמוקרטים שהצביעו עבורה ולא הצביעו עבור א-סייד.
2. בגלל גודלו החריג של הניצחון הדמוקרטי, האגף הקיצוני במפלגה הולך להיות הרבה פחות משפיע בקונגרס הקרוב. לדמוקרטים יהיו 56 סנאטורים ו-250 חברי קונגרס, וזה נותן הרבה מרחב תימרון למנהיגי המפלגה.
בואו נדמיין רגע לילה אחר של הדמוקרטים, לילה של ניצחון דחוק, שמסתיים עם 51 או 52 סנאטורים, כולל א-סייד. במצב כזה, "כל ממזר מלך", אי-אפשר לקדם אף חוק בלי התמיכה של א-סייד, והסיכויים של צ'אק שומר הציוני הגאה להיבחר למנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, שואפים לאפס.
בואו נדמיין רגע שבמקום 250 חברי קונגרס, היו לדמוקרטים רק 225, מתוכם 10-15 שמתנגדים לכל סוג של סיוע לישראל כולל כיפת ברזל. במצב כזה, שוב, אי-אפשר לעשות כלום בלי האגף הכי קיצוני של המפלגה, שיכול לקחת את כולם בני-ערובה לטובת אג'נדה אנטי-ישראלית.
אבל זה לא המצב. ג'פריס, מנהיג הדמוקרטים בקונגרס, לא צריך את הרדיקלים כדי לשלוט בסדר היום, כי יש לו 250 אצבעות. זה רוב עצום. אי-אפשר לסחוט אותו. וחשוב לזכור, זה בן-אדם שביקר בישראל פעמים רבות בקריירה שלו, מכיר אישית את הצמרת הישראלית (תיכף נדבר על נתניהו והחובה הדחופה להעיף אותו), ואמנם יש לו ביקורת קשה על ישראל בנושאים מסוימים, אבל הוא ממש לא נגדנו.
3. וכאן מגיע החלק הכי חשוב: בהתנהלות מדינית חכמה, ישראל יכולה למצוא שותפים בקונגרס הדמוקרטי החדש, וגם בקרב מושלי המדינות הדמוקרטים ששולטים כיום ברוב המדינות בארצות-הברית. נציין בהקשר הזה את ידיד ישראל ג'וש שפירו, המושל היהודי של המדינה הכי חשובה בפוליטיקה האמריקאית, פנסילבניה, שנבחר מחדש ברוב עצום של 22% (!).
אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד קדנציה של בנימין נתניהו. האיש הזה שרף את כל הגשרים לדמוקרטים המתונים. ג'פריס, שומר, שפירו, האנשים בפוליטיקה האמריקאית *שאוהבים את מדינת ישראל*, לא יכולים לשמוע את השם שלו, לא יכולים לראות את הפרצוף שלו, ואם הוא סמל השלטון של מדינת ישראל, אז אנחנו הולכים לאבד אותם. נקודה.
הערה לסיום: החלפת נתניהו לא תפתור את כל הבעיות שלנו באמריקה. מי שחושב ככה, טועה בגדול. אבל השארת נתניהו זה מתכון לאסון מדיני שיהיו לו השלכות מסוכנות על ביטחון ישראל. נתניהו שרוף לא רק בצד הדמוקרטי, אלא גם אצל הרפובליקאים - סגן הנשיא מאשים אותו ישירות בהפסד שלהם בבחירות.
ישראל חייבת קודם כל לצמצם את הסכנה המיידית שנובעת מהזיהוי המוחלט שלה עם המותג הרעיל והשרוף נתניהו. אחרי זה, תהיה עוד המון, המון עבודה. אבל כל עוד הוא בשלטון, אי-אפשר אפילו להתחיל לתקן את הנזקים.






















