היום, לפני 3 שנים, נטמנת באדמה. אני זוכרת אותי יושבת על הספסל, שתי חברותיי הטובות לצידי, ממש מחזיקות לי את הגוף. יריב עומד מאחור, מלטף לי את השיער. אנשים הגיעו, באלפים. "זו היתה הלוויה הכי עצובה שהייתי בה בחיים" שמעתי אח"כ עשרות אנשים אומרים. מילמלתי בלופים "איזה אסון, איזה אסון" וחשבתי שאני מבינה. הגיע הרב: "מי נכנס לזהות את הנפטרת"? ואני לא מבינה מי הנפטרת. יריב מיד סימן לחברותיי – שהיא לא תזוז, אני נכנס. הרמתי את העיניים: "אני גם אכנס?" וכולם מיד ענו שלא. נשארתי לשבת. בהיתי באלפי האנשים שניגשו, דיברו, אמרו משהו, לא שמעתי כלום. אני זוכרת את ההליכה האיטית אחרי האלונקה בה שכבת, מכוסה בבד שחור, מגן דוד במרכז, אחזתי אותך ברגליים, ניסיתי להרגיש את הילדה שלי לעוד קצת, רגע, תשאירו אותה איתי. כשהגענו לאדמה הפתוחה, ערימת חול מסביב, התעלפתי. זהו, שם הנפש נכבתה. התעוררתי כשאני שכובה על מצבה רחוקה ממך, חברה אוחזת בי בגב, יריב מרים לי את הרגליים. חברה אחרת שוטפת לי את הפנים. הכל הסתחרר מסביב. לא ראיתי אותך נטמנת באדמה, לא ראיתי אותך מכוסה בחול. לא ראיתי אותך מתה. זה היה היום, לפני 3 שנים, בשעה 17:00, מאז את, התינוקת שלי, הילדה שלי, הלב שלי, ביתי הבכורה – מאז את באדמה. מה זה ילדה באדמה? ילדה אמורה להיות כאן, לידי, צוחקת, שרה, מאירה לנו את הלב. מה זה אומר ילדה שמכוסה בחול? באמת שאני לא מבינה. ואני רוצה להמשיך לגדל אותך, ורוצה להמשיך להיות אימא של ליבי, ורוצה להמשיך להינות ממך, ורוצה שיהיה לך עתיד. לקחו לי את כל אלה. כל כך הרבה אנשים לקחו את זה ממני. טרוריסטים אכזריים, אנשי ביטחון שהיו אמורים לשמור עליך, הנהגה מדינית שקיבלה החלטות שגויות, שלא חוקרת, לא מפיקה לקחים – כל כך הרבה אנשים לקחו אותך ממני, כל כך הרבה אנשים לא מבינים כמה הם ריסקו לי את הלב. הם לא מבינים כמה המח שלי מלא בתמונות שאימא לא אמורה לחשוב עליהם, אבל הן קרו, הן היו, הן רצות לי בראש – ילדה ירוייה מתה על הכביש, ילדה נמשכת ונקשרת מתה בתוך שקית, ילדה מובלת על אלונקה מכוסה בתכריחים, ילדה מכוסה בחול. אלו לא מראות שאימא לא אמורה לשחזר לה בראש. אז היום, 3 שנים מהיום בו קברנו אותך, אני אריץ לי בראש רגעים של צחוק איתך, רגעים קטנים של אושר, רגעים בהם הארת לי את הלב.