La barbarie méthodique palestinienne du 7 octobre détaillée par des preuves photographiques et scanners. Attention contenu choquant. Le professeur Chen Kugel, directeur du Centre national de médecine légale d'Abu Kabir en Israël, publie aujourd'hui dans Ynet des détails atroces. - Corps écrasés : Des clichés de scanners montrent des crânes broyés par des véhicules, nécessitant l'extraction d'ADN à partir de minuscules fragments d'os pour identifier les disparus. - Mutilations et décapitations : Les légistes ont documenté des corps mutilés avant et après la mort, des décapitations, des visages défigurés délibérément et des tirs ciblés sur les parties génitales de victimes ligotées. - Brûlés vifs : L'autopsie de certaines victimes a révélé la présence de suie dans la trachée, apportant la preuve scientifique irréfutable qu'elles respiraient encore au moment où le feu a été mis à leur corps. - Mode opératoires : Les examens ont montré des tactiques coordonnées et variées selon les lieux : des ouvriers étrangers enfermés et abattus aux jambes pour qu'ils se vident de leur sang, des exécutions de personnes ligotées, ou encore l'utilisation d'accélérateurs de combustion dans les pièces sécurisées (mamad) pour les transformer "crématoriums" irrespirables. En tout le centre a reçu plus de 3 000 sacs de dépouilles, de fragments d'os et de restes calcinés. Plus de 900 corps de victimes y ont été traités. Photos : le crâne d'une victime du 7 octobre écrasé par des Palestiniens.

״זה היה הסוף של משפחת ביבס״ תקדישו כמה רגעים לדברים שכתב ירדן ביבס בטור מהלב השבור בידיעות אחרונות ״הצד השחור של האפור ירדן ביבס חזרתי מהשבי. אני בחיים, רק שבשבילי זה לא טוב כמו שזה נשמע. החיים שלי לא ורודים, הם גם לא בצבע לבן כמו של התחלה חדשה. היום אני חי בצד השחור יותר של האפור. הבית שלי בניר עוז הוא מקום שאני מכיר ולא מכיר, שהפך ממוכר לזר. להיות בו מרגיש כמו כל החיים שלי - לא מה שהכרתי. גם הם הפכו למבולגנים. מוכתמים בדם. עצובים. התחושה בבית אפלה. ממקום בטוח ושמח, הוא הפך לקר וכואב. ושקט פה. לא השקט הרצוי והטוב שכל כך אהבנו, אלא שקט רע כזה של אימה. הספה ששירי ישבה עליה, ואני הייתי מניח את הראש על הרגליים שלה, מחוררת מכדורים. הטרמפולינה של כפיר נטושה מחוץ לבית, מלוכלכת. ארגז החול של אריאל מלא בדברים שאני לא מזהה. האופניים החדשים שלו נגנבו, כשבדיוק התחלתי ללמד אותו לרכוב בלי גלגלי עזר. לזה לא זכיתי, אבל הזיכרון נשאר. פה שירי נולדה, פה שנינו למדנו להיות הורים, משפחה. פה אריאל למד ללכת ולדבר, בממ"ד בבית, שהיה החדר שלו, הוא סיפר את הבדיחה הראשונה שלו. פה הוא הפך לאח גדול כשכפיר נולד. בבית הזה יש יותר זיכרונות טובים מכפי שאני יכול לתאר. כמו לארוז חפצים כשעוברים לבית אחר, ככה אני אורז זיכרונות. מחליט מה אני לוקח איתי, ומה אני מוכן להשאיר מאחור. חפצים עם חורי ירי או דם, או כל מה שמזכיר את 7 באוקטובר, אני לא לוקח. אני לא רוצה לפגוע בזיכרון הטוב. עם השנים אני מפחד שהוא ייעלם. לחפצים אין ערך, אלא לזיכרון שבא איתם. כל חפץ מציף זיכרון שמח, וכל חפץ שאני לא מוצא, הוא זיכרון שנלקח ממני. ב-7 באוקטובר, לפני שהמחבלים הצליחו לפרוץ אלינו הביתה, שמענו שהם קודחים לנו בדלת הכניסה. הסתכלתי על שירי ושאלתי אותה, נלחמים או נכנעים?" – והיא ענתה לי, "נלחמים". הבאתי את האקדח, ומחסנית נוספת, כשהתחילו להגיע הודעות על חדירת מחבלים לקיבוץ. פתחתי את הדלת של הממ"ד, כיוונתי לעבר הדלת שבה קדחו, והתחלתי לירות. ברגע שהם הצליחו להיכנס לתוך הבית מחלון חדר השינה, הם ירו חזרה. תוך כדי קרב היריות, ראיתי שהכדורים שלהם חודרים את דלת הממ"ד כמו חמאה, לכיוון המיטה של אריאל, שביקשנו ממנו להתחבא מתחתיה. אמרתי לשירי, "אני חייב להיכנע, הם יורים לכיוון אריאל, רק שהוא לא ייפגע". הנחתי את האקדח ואת המחסנית על השולחן הקטן בחדר, נשכבתי על הרצפה וצעקתי, "חלאס, יש פה ילדים", שוב ושוב. המחבלים נכנסו לממ"ד, בעטו בי כשאני על הרצפה, וכשהקימו אותי, אחד מהם סימן לי לצאת החוצה. הצבעתי לעבר שירי והבנים, ואמרתי, "הם לא", הוא עשה עם הראש "לא", הצבעתי לעברם שוב ואמרתי, "הם לא". המחבל אמר לי - "רק אתה, יאללה". אמרתי לשירי שיהיה בסדר, שהם כנראה לא לוקחים נשים וילדים, ושאני אלך איתם ולא אעשה בעיות כדי שלא יפגעו בהם. נישקתי את שירי, את כפיר ואת אריאל, אמרתי להם שאני אוהב אותם הכי בעולם, תמיד בעולם. אמרתי לעצמי בראש שהם הולכים להוציא אותי להורג בחוץ, ונכנסתי לכמו אופוריה. כל הגוף הרגיש קליל. לא פחדתי. אם הייתי יודע שזו תהיה הפעם האחרונה, הייתי מנשק יותר, מנשק עוד. הם משכו אותי מהממ"ד, מהחדר של אריאל שהיה יפה ותמים, עמוס משחקים וחוויות, ועכשיו הוא עצוב וכואב. פה היינו כולנו יחד בפעם האחרונה, כל המשפחה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, ופה נפרדו דרכינו. זה היה הסוף של משפחת ביבס. שואלים אותי על השבי שלי – אבל שם, כל מה שחשבתי כל הזמן, כל היום, הוא על שירי ועל הבנים שלי. לא הרעב, לא הצמא, לא התנאים הרעים. אפילו כשחקרו אותי, לא עניין אותי אם יידעו שאני משקר. האקדח שהיה מונח מולי בבירור כדי שאראה אותו, לא הרתיע אותי. להפך. הם היו עושים לי טובה. אלו היו חלק מהתחושות בחודשים הראשונים אחרי שהודיעו לי על גורלם של שירי והילדים – ואני האמנתי להם. היום הקשה ביותר בשבי היה זה שבו סיפרו לי ששירי והבנים נהרגו לכאורה בהפצצה של צה"ל, ומייד צילמו אותי לסרטון שבהמשך הופץ. עד היום אני נמנע מלראות את התיעוד הזה, מהפחד להרגיש את מה שהרגשתי באותה שנייה. כאב שאין לו מילים, תחושה שהעולם חרב. האור כבה. ביום השחרור יצאתי לאי-ודאות מוחלטת. לא יצאתי מחויך, היה בעיקר פחד – לאיזו מציאות אני חוזר, איזה עולם אמצא. היו רגעים שלא רציתי לחזור בגלל הפחד הזה, לא רציתי לגלות את האמת. בחוסר הוודאות יש גם תקווה – אולי זה לא קרה. לקח לי הרבה זמן להבין לאיזו מציאות חזרתי. כמה מעט שעות מפרידות ממצב שבו אתה בשבי ואין לך כלום לא אוכל, לא מים, לא חופש – לרגע שבו אתה חוזר, ולכאורה יש לך הכול, אבל בפועל – את הדבר היחיד שאתה באמת רוצה, לקחו לך. נגמר, וממנו נשארו לי רק הזיכרון והכאב.״

I am french. Islam is my ennemy. (Merci de continuer la chaine)

Sabine Tasa, dont le mari et le fils ont été assassinés par le Hamas lors des massacres du 7 octobre, s’est invitée à la projection aux Pays-Bas du documentaire « Naza », très à charge contre l’armée israélienne, afin de confronter ses réalisateurs. « Regardez-moi dans les yeux. Vous parlez de dommages collatéraux ? Mon mari et mon fils ont été assassinés par le Hamas. Où est-ce dans votre film ? », leur a-t-elle dit. « On s’en fout ! On ne veut pas vous entendre ! Honte à vous ! Partez ! Free Palestine ! », lui ont répondu les spectateurs présents. Imaginez ce que doit ressentir cette pauvre mère, qui a perdu son mari et son fils, en entendant de telles paroles… Ces gens-là sont à vomir !

Sabine Tasa, dont le mari et le fils ont été assassinés par le Hamas lors des massacres du 7 octobre, s’est invitée à la projection aux Pays-Bas du documentaire « Naza », très à charge contre l’armée israélienne, afin de confronter ses réalisateurs. « Regardez-moi dans les yeux. Vous parlez de dommages collatéraux ? Mon mari et mon fils ont été assassinés par le Hamas. Où est-ce dans votre film ? », leur a-t-elle dit. « On s’en fout ! On ne veut pas vous entendre ! Honte à vous ! Partez ! Free Palestine ! », lui ont répondu les spectateurs présents. Imaginez ce que doit ressentir cette pauvre mère, qui a perdu son mari et son fils, en entendant de telles paroles… Ces gens-là sont à vomir !

Elon Musk fait des prédictions concernant l'Europe. Après ce que nous avons vu en France ces derniers jours, et les complots terroristes au Royaume-Uni, les agressions à l'arme blanche, les viols... Tout cela est minimisé ou dissimulé par les politiciens et les médias traditionnels. Aura-t-il raison ? "Je pense que nous allons assister à un massacre généralisé en Europe." "On constate clairement une augmentation massive du nombre d'attaques." "Et les médias traditionnels minimisent ces attaques. Mais les attaques, le terrorisme, le meurtre de personnes innocentes sont en augmentation. Chaque semaine, il y en a davantage."