Tea

אני יודע שכל אחד אומר את זה על הספר שלו, אבל הוא לא יפהפה?

ראיתי בשולחן הסמוך אדם נאחז בכוס קרטון של ארומה, מלאה קפה חם, ומצמיד אותה למצח כאילו הייתה קמע. יום קשה? שאלה הקופאית כשחלפה לצדו. לא, מלמל. פשוט עוד יום. כולנו הנהנו לעצמו בהזדהות. לפעמים זה קשה מספיק.

אין טבעי יותר מהרצון לשלוח הודעה לפעמים לאדם מהעבר. למשוך בחוט כדי לוודא שהוא עוד שם, קשור ללב. אבל מי שמושך בחוט, שלא יתפלא אם אנשים מהצד האחר יסיקו שיש לו שתי קצוות, ואחד מהם עדיין קשור אליך.

מהצד קשה להבדיל בין מי שזקוק לעזרה ובין מי שזקוק רק לך.

היו שנים שביליתי בצעקות, אבל רק מבפנים. איש לא שמע, ועדיין הגרון ניחר מרוב כעס.

הכעס שלי שוכך עם השנים. גם כלפי אנשים שפגעו בי מאוד. אני חושב: להתעסק בכך עוד זו רק דרך נוספת להעמיק את הפגיעה. לא תמיד פירוש הדבר שסלחתי, אבל לפעמים אני מסתפק בזה שלי טוב יותר עכשיו. מבלי שלצד השני יהיה רע, מבלי שהוא יצטרך לדעת, או שיהיה לו אכפת כמה פגע בי אי אז.

התחלתי לכתוב טקסט שאהבתי מאוד, כשלפתע החיים החלו לנקר ולדרוש אותי. ולא משנה כמה נאבקתי, הם משו אותי מעולמי הפנימי אליהם לכמה שעות. וכשהצלחתי לבסוף להתגנב חזרה לתוכו, מותש ועייף, כבר לא זיהיתי את המילים, או זכרתי מדוע אהבתי אותן. משום שאני כבר הייתי אדם קצת אחר.

הכי אני מתקשה עם לנפץ זיכרון ממני, או להרוס רושם שנותר בעבר. גם כשאני יודע שלהותיר אותו על כנו רק יזמין צרות לעתיד. למד לשחרר, תומר-תה. קודם הנח לאנשים אחרים. אז הבין כיצד לאפשר להם להניח לך.

לומד אט אט ובאיחור איך לאכזב אנשים במקום להניח להם לחיות עם תקווה. אף כי טרם הבנתי כיצד להפסיק להרגיש כאב על כך שקילקלתי אשלייה של אדם אחר. אבל יש עוד זמן, בסוף אגלה.

יצאתי מהפסיכולוגית וחלפתי על פני שלושה צעירים מכוסים סיד וצבע לבן. שמעתי אחד אומר: רואים? יש אנשים שעובדים בהייטק ויש אנשים כמונו! ורציתי לחייך ולהגיד: כן, אבל את כולנו טוחנים אותו דבר! ואז לצחוק ולחלק כיפים. אבל אז נזכרתי שאני לא עובד בהייטק, והצטערתי על כל שאבד בינינו בשל כך.

בני אדם זקוקים לפתח מילוט מחייהם כפי שהם זקוקים לפתח כניסה לחיי האנשים שהותירו מאחור. לא משום שבהכרח מתכוונים להשתמש בו, אלא מפני שחוסר האפשרות להיכנס ולצאת כראות עינינו מעורר בנו את תחושת האבדן.

עוד לא מצאתי דרך להימנע מסערות פנימיות, אבל כן גיליתי שלא משנה להן כיצד נראה המחסה בתוכו תסתתר מפניהן (רק עליך לזכור לרוץ למחסה הנכון, ספר או כוס תה, לדוגמה, ולא לסערה חדשה).

לא קשה לי לכתוב על עולמות אחרים, זו הכתיבה על עצמי שדרשה ממני הסתגלות במקור. גם לא קשה לי להותיר אותה מאחור. רק קצת קשה לי להיות באינטראקציה עם העולם הזה כשאינני כותב עליו, עליי או על הקשר בינינו.

מי בכלל רוצה לחיות את החיים במלואם. אנשים מבינים כמה כאב יש בחיים מלאים כל כך?

לפעמים אתה אומר לעצמך: עברתי יותר מדי מכדי לעצור עכשיו. לפעמים אתה ממלמל: עברתי יותר מדי, מותר עכשיו כבר לעצור.

המטפלת שאלה אותי שאלות נוקבות במפגש האחרון שלנו, ומאז אני מתהפך בתוכי. מתגלגל במחשבות במקלחת, יושב בבית הקפה ובוהה בדף הריק עד שהיום נגמר, עד שדברים יתחילו לקבל שוב משמעות.

כמה כוח נדרש כדי להפסיק לכעוס על אנשים על שלא אהבו אותנו במידה שווה. כנראה עדיין פחות מזה שנחוץ כדי להרשות לעצמנו לאהוב שוב מבלי לחשוש שההיסטוריה תחזור על עצמה (או לפחות, עם לדעת שגם אם היא תחזור, נשרוד זאת. כפי ששרדנו בעבר).