ויקי כהן, אמא של נמרוד

היום לפני שנתיים יצאו מיליוני ישראלים מבתיהם לבכות את רציחתם של ששת החטופים ובכעס אדיר על כך שהופקרו ונבגדו על ידי ממשלת ישראל. היה אפשר להחזיר אותם, ממשלת ישראל בחרה להקריב אותם. אנו מרכינים את ראשנו בבושה למול משפחותיהם של הירש גולדברג־פולין ז״ל, כרמל גת ז״ל, עדן ירושלמי ז״ל, אלמוג סרוסי ז״ל, אורי דנינו ז״ל ואלכס לובנוב ז״ל. מדינת ישראל הפקירה והקריבה אותם בשבעה באוקטובר ובכל יום מאז. בימים שבהם גורמים בשלטון מפיצים תאוריות קונספירציה - אנחנו נמשיך לדבר על הבגידה הגדולה מקום המדינה - הפקרת החטופים בשבי.

איפה הייתם ב-12 באוקטובר? בין אם יצאתם להילחם, עמדתם בתור לתרום דם, התנדבתם באחד ממאות החמ״לים האזרחים, או סייעתם לאחת המשפחות להבין מה עלה בגורל יקירה, תכתבו. שתפו. השמיעו את הסיפור שלכם

17/8 - יום ההשבתה למען החטופים: הגיע הזמן לספר קצת על מאחורי הקלעים של היום שבו מאבק החטופים השתנה. הימים באותה תקופה היו מייאשים - עסקה לא הייתה באופק, מטה המשפחות היה נטול זרוע מאבק והתמקד בתמיכה במשפחות, אפילו הסרטונים המחרידים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד נשארו כזעם שלא מתורגם לפעולות בשטח. שלוש לביאות - ויקי כהן, ענת אנגרסט, ולישי מירן לביא, מסרבות להרים ידיים. המסר המרכזי: ״אם המטה לא יכול, הממשלה לא פועלת להחזרת יקירינו וכל מה שעשינו היום לא צלח, הגיע הזמן לנשק יום הדין - משביתים את המדינה. לא נאפשר ליקרים שלנו למות.״ יחד עם משפחות שכולות התקבלה החלטה: משביתים את המדינה. כדי שלישי ויקי וענת וכל שאר המשפחות, לא יהפכו למשפחות שכולות. בהתחלה זה התנהל בדממה מוחלטת - כמו מבצע צבאי, שחלילה לא יהיו מי שיטרפדו את המהלך, עד לרגע שבו כינסנו מסיבת עיתונאים - ״בעוד שבוע משביתים את המדינה. מלמטה למעלה״. ההבנה הייתה שהשתיקה הורגת. אי אפשר לחכות לטובות של ההסתדרות (שבסוף אפשרו יום בחירה), לא של ראשי משק כאלה ואחרים (שאכן הפנו עורף בהמשך הדרך), אלא אזרחי ישראל עצמם יקחו את המושכות לידיים ויודיעו שליום אחד הם לא יופיעו לעבודה. למען הצלת החטופים והחיילים. בימים הראשונים מטה המשפחות דאג להעביר מסר לכל מערכות התקשורת שהאירוע לא קשור אליו - בניסיון לא ברור להקטין אותו. היו כאלה שניסו להסביר לשלושת הלביאות למה זה לא יעבוד. איימו על כל העוסקים במלאכה שאנחנו עושים נזק. שבגללנו החטופים ישארו מאחור - עם ישראל לא יבוא וזה יהיה על הגב שלנו. ידענו שהם טועים. הרגשנו את השטח בוער אחרי הסרטון של אביתר דוד חופר את הקבר של עצמו. לא עשינו את זה עבור אביתר ספציפית - עשינו את זה עבור כולם. כי אם לא נשמיע את קולנו עכשיו, ברגע הכל כך קשה הזה, אז מתי כן? לשמחתי כעבור מספר ימים מטה המשפחות החליט כן להצטרף. אמנם חלקית, אבל הצטרף. החלוקה הייתה ברורה: אנחנו נדאג לייצר את תחושת החירום, להרים 380 מוקדים בכל רחבי הארץ, המטה יהיה אחראי על העצרת המרכזית. וכך היה. על פי הערכות, במהלך היום ב 380 מוקדים בכל רחבי הארץ, יצאו כמיליון איש כדי להביע את מחאתם. בעצרת המרכזית: כ400,000 מילאו את כיכר החטופים ואת כל הרחובות הסמוכים לה. המסר היה ברור: עם ישראל לא מוכן לוותר על החטופים. באותו ערב יצאו דיווחים מהבית הלבן: טראמפ והצוות שלו נחשפו לתמונות ואמרו מילה אחת: וואו. המילה הזו שינתה את התמונה. זו המילה שהחלה את המסע הארוך לעסקת החטופים. זה לא קרה מיד. היו קשיים - כמו התקיפה בקטאר ועוד… אבל היום הזה יצרב לנצח כיום ששינה את התמונה מהקצה אל הקצה - היום שבו טראמפ החליט על עסקה, לא משנה כמה מורכב יהיה התהליך. ויקי, לישי, ענת. אתן לביאות. בפעולות שלכן החזרתן את היקרים שלכן הביתה. בחיים. אני מעריץ. צילום: יאיר פלטי @LishayLM @anatangrest @bringnimrod