דרור רפאל

ישראל הכריעה שהיא לא יודעת מה היא רוצה מעצמה, ולכן הפתרון הוא אחדות. הליכוד, ישר!, ביחד עם ביחד, ישראל ביתנו וסמוטריץ' צריכים להקים ממשלה. כל אחד מאיתנו לא יכול לסבול לפחות מפלגה אחת מהרשימה הזאת, ולרבים מאיתנו קשה עם לפחות מנהיג אחד מהנ"ל, אבל אלה החיים. "אתה לא יכול תמיד לקבל מה שאתה רוצה", כנראה שגם לא בערך. כל קונסטלציה אחרת תשאיר אותנו משותקים, בלתי מתפקדים ובעיקר קרועים מבפנים. חייבים לבחור באופציה השפויה - ממשלה ציונית גדולה. מנהיגי המפלגות שפמפמו שאלה ימים מכריעים ובחירות גורליות, חייבים להתעלות לגודל השעה ולהקים ממשלה רחבה. אנשים אוהבים לבחור בין שתי אפשרויות, לכן הסיסמה האכזרית של הליכוד, "ימין או פלסטין" הייתה אולי לא נכונה, משפילה, כואבת, אבל מעולה. היא פשוט עבדה. ובקשר לסוקרים. עם היוודע תוצאות האמת, כל מי שהיה במרחק שנות אור מהמציאות, ראוי שיארוז את מיטלטליו ויעבור לתחום אחר. ערוץ טלוויזיה שדורש לקיחת אחריות ממנהיגיו, ראוי שידרוש זאת גם מעובדיו קישור לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

מחנה השינוי היה אמור לעמוד על 70 מנדטים בסקרים, אבל חיבורים גרועים, אגואים גדולים, התבטאויות שערורייתיות וניהול קמפיין עלוב וכמעט חסר תוכן לחלוטין, מביא אותו לשוויון תמוה. כולם חוזרים על אותה קלישאה: אלה הבחירות הגורליות ביותר בתולדות מדינת ישראל. אם כן, למה ההתנהגות שלהם לא נתפסת כגורלית? אף אחד לא מבין את הדיל של מחנה השינוי, חוץ מסוג של חברת ניהול והבטחת ה"רק לא". טורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

"ריאיון מיוחד עם ראש הממשלה" הפך לשעמומון שחוזר על עצמו. אין אש, אין חשמל, ובגלל זהות המראיינים, אין בו גם ויכוח או עימות. אפילו כותרת חדשותית אחת קשה לחלץ ממנו. בנימין נתניהו נכנס אמש (רביעי) לאולפן של אילה חסון בכאן 11 ומיד אחרי שהתיישב ביקש משהו לרגליים. "יש פה הדום או משהו?" הוא שאל. מכאן הבדיחה כבר כותבת את עצמה. אחרי בליץ ראיונות עם מראיינים מלטפים ונוחים, עם פודקסטרים מתלקקים ומנחים שתקנים, הוא התרגל להיכנס לאולפנים ולשים את רגליו על משהו. או מישהו. בימים האחרונים הוא בסבבים יום-יומיים שכוללים ביקור בקניון - הגעה לריאיון - והפצת סרטון. אתמול הוא נחת באולפן של חסון. הבעיה עם אילה היא שהיא חשודה עוד לפני שהיא שאלה, ובטרם הוא ענה. לחסון הדביקו, שלא בצדק, לא רק תדמית של ימנית אלא של ביביסטית, תועמלנית. אלה לא תנאים אידיאליים לראיין את ראש הממשלה. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

"זה קרה במשמרת שלנו" הוא משפט שחוזרים עליו שרים וראש הממשלה כדי לנקות את עצמם מאחריות ישירה. המילה "משמרת" משכיחה את זה שהאסון נגרם בגלל טעות של אנשים ספציפיים עם חשיבה מוטעית, שכללה התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות ומעוד התרעה מיידית וברורה למלחמה ומאי-הבנה של כוונת האויב ועוד שלל כישלונות ומחדלים אנושיים. זו לא "משמרת" - זה התפקיד עצמו. מה שקורה תחת מנהל בית ספר או מנכ"ל חברה או שר וכמובן תחת ראש ממשלה, לא קורה "במשמרת" שלו, הוא קורה במסגרת תפקידו ואחריותו. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

ניו יורק גמורה. היא עיר מהממת ודוחה, העשירים ברחו למיאמי, הרחובות מלאים בשנאה וראש העיר כריזמטי ומטורלל. ניו יורק היא עיר אוכלת יושביה וטורפת אורחיה. אין בה אמריקאים, כולם זרים. כמו בסרט מדע בדיוני אנשים משוטטים עם מבט חלול בעיניים. רובם עם אוזניות, בעולם משלהם. המאכל העירוני העדכני הוא בייגל. בכל פינה בייגל. כל ההמלצות הן איפה אפשר לקנות את הבייגל הכי טעים בעיר, הבייגל הכי מקורי, הבייגל הכי מושחת, הכי חמים, הכי קראנצ'י. הבייגל הוא המזון שמתאר בצורה הכי מדויקת את הריקנות של העיר: חור של אוויר ומסביבו פחמימה ריקה. ממדאני הוא לאונרדו די קפריו על חרטומה של טיטאניק. העיר חיה, אינטנסיבית, שוקקת כהרגלה, מפוארת; אבל גם תוקפנית, רועשת וגסה. כמה שהיא גדולה, כך היא נראית אבודה. רודפת אחרי כסף. אין בדל של אמת ברחובות, אין בה טיפת אותנטיות כמו ברומא, או רומנטיות של פריז או לונדון. הדבר שהכי מרגש אותם זה שהם סולקים אשראי. טורי המלא במעריב בתגובה הראשונה