אליסף יהושע

יש פלג בציונות הדתית שמפרכס סביב גיוס חרדים כבר שנים. אחד הגרעינים הקשים שלו נמצא בגבעת שמואל. קבוצת ליצנים שהלכה להפגין כל שבוע בגשר קוקה קולה על כביש 4. עיקר המאמץ שלהם היה סוציולוגי, ניסיון להרגיש את השייכות המתוקה לקפלניזם שנתפס בעיניהם כתמצית הישראליות הנחשקת, לצאת אל מחוץ ל״זרם הביביסטי״, ולטעום את טעמה של ה״אחדות״, כלומר את חסות השמאל וקבלת הלגיטימציה. כמהה נפשם להיות חלק מהשמאל האשכנזי האליטיסטי (המפגינים שאני הכרתי היו כולם אשכנזים). קבוצת המפגינים הזו היתה קשורה כמובן לדוגמן האולטימטיבי של הנואשות להכרה, נער הפוסטר של החנפנות הדוחה שאיננה מרכינה את ראשה בפני אדישות השמאל אליהם, יועז הנדל. לאחת ההפגנות שלהם הם הצליחו אפילו להביא את איינזקוט. ככל שידוע לי זו היתה פיסגת ההישגים של ההפגנות מעוטות המשתתפים האלה שנולדו כחיקוי דהוי של ההפגנות בקפלן. אחד האלמנטים הפסיכולוגיים הבולטים בקשר החד צדדי הזה, הוא הדמיון שיש לו למחזר האובססיבי, המאוס, שלא מפסיק להתקשר למושא תשוקתו, לחזר אחריה, לשלוח לה את המתנות שהוא חושב שהיא אוהבת, בזמן שהיא בכלל שקועה בחיזור אחר הבריון האלים של השכונה. מידי פעם היא זורקת למחזר הפתטי שלה חתיכת סחוס קטנה שתוכל להמשיך לתדלק את הפנטזיות שלו לעוד שנים קדימה. זו מערכת היחסים שיש לקבוצה הזו עם השמאל.