משה גאנצפריד

זה בדיוק מה שבעל מכה היה אומר לאשתו אחרי שניסתה לברוח מהבית ולא הצליחה

קצת חשבון נפש לערב שלפני. ההתגייסות המרגשת של קהלים רחבים בסצנת הציונות הדתית הבורגנית לטובת מפלגת הציבור החרדי מחד, והכתף הקרה והניכור הציני מצד הבורגנות החרדית הפריבילגית (הבני ברקית בעיקר) מאידך, הם נייר לקמוס מדהים לפער האידיאולוגי והערכי בין 2 העולמות האלה. החרדי החציוני לא מצביע כדי להפוך את המרחב הציבורי למקום טוב יותר, הוא מצביע בשביל המעגל הקרוב אליו, גם אם זה בא על חשבון כל השאר. אגואיזם שבטי בעטיפה של ״השקופה״. במובן הזה גם החרדי המודרני הוא חרדי מאד. הוא מכיר את העוולות, יודע כמה המונופול המפלגתי מושחת ודפוק, אבל בכל זאת ברגע האמת הוא מתייצב לשירות הקרטל המפלגתי החרדי שנלחם נגד כל מה שהוא מייצג בשביל תחושת שייכות או אינטרס אישי. האחים הרחוקים שלך שסובלים מהחוקים שלא חלים עליך - הם לא שיקול. גם העתיד של הילדים שלך הוא לא שיקול, כי המרחב הציבורי הוא לא שיקול. השיקול הוא אתה בכאן ועכשיו. אתה תשרוד עוד 4 שנים עם גולדקנופף? זה כל מה שחשוב. בצד השני של המשוואה עומד ציבור ציוני ענק שמילולית מתגייס לטובתנו. אנשים שמתנדבים, משכנעים, כותבים, מתקשרים לחברים ולמשפחה, ומקדישים זמן ואנרגיה למפלגה שלא תייצג אותם בכנסת. לא משהו שהייתי מעזה לבקש אחרי שקיבלו מאיתנו את הכתף הכי קרה בתקופה שבה התחננו להתגייסות מצד המגזר שלנו. אבל יש פה משהו יותר עמוק, זה לא רק אלטרואיזם. זו תועלתנות במובן העמוק של המילה, שנובעת מהיכולת להסתכל על המרחב הציבורי כעל מרחב משותף. מי שמורגל לחשוב על הכלל מבין שמה שיקרה לציבור החרדי יקבע גם את העתיד שלו ושל ילדיו. הוא מבין שכוונה טובה של כמה עשרות אלפי חרדים לא תספיק, ושאנחנו זקוקים לו כדי לעזור לעצמנו. זו בדיוק המיומנות שחסרה לנו. המגזר החרדי לא מורגל לחשוב במונחים של כלל, ולכן בסוף הוא דופק גם את עצמו: האינטרס הצר של היום הוא הבור שהילדים שלו ייפלו אליו מחר. בעיניי, יותר מהכל, זה מה שהמפלגה באה לתקן. ״הפעם לוקחים אחריות״, זה לא סלוגן, זו תפיסת מציאות. זה להפסיק לחיות מהיד לפה ולהתחיל לבחון את המציאות בפריזמה רחבה של מרחב וזמן. להבין שהבחירה שלך יכולה וצריכה לעצב מציאות טובה יותר לכמה שיותר אנשים, כולל אותך. תועלתנות, לא אגואיזם. בשביל זה, תצביעו זך מחר🟡