🏴Omer Katz / عُمِر كاتس🏴 🍉

״ במשך שנים מנסים לשכנע אותנו שאין לנו מקום אמיתי בפוליטיקה כאן. הימין מסמן אותנו כאויבים וכגיס חמישי, ומפלגות מהמרכז ומהשמאל חוששות לשלם את המחיר הפוליטי של שותפות איתנו. במדינה שמגדירה את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, אנחנו נדרשים פעם אחר פעם להיאבק על הזכות להשפיע על עתידו של המקום שבו אנחנו חיים, שהוא מולדתנו ואין לנו מולדת אחרת מלבדה. אבל, כפי שהוכחנו ביום שלישי, לא ויתרנו ולא נוותר. למרות הגזענות, ההדרה והדה־לגיטימציה, יצאנו להצביע בהמונינו והמשכנו להיאבק על השוויון שמגיע לנו. לא רק שלא ויתרנו על המקום שלנו כאן, אלא היינו שותפים למאבק על עתידה של החברה כולה, נגד הכהניזם והפשיזם שמאיימים עליה. הבחירות האלה הוכיחו שוב אמת שהפוליטיקה הישראלית מנסה להסתיר: בלי האזרחים הערבים, בנימין נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' היו יכולים לחגוג היום. אבל אנחנו לא יכולים להביא את השינוי לבד. כדי להחליף את הממשלה הזאת ולבנות כאן מציאות אחרת, דרושה שותפות יהודית־ערבית אמיתית ושוויונית. הציבור הערבי במדינה אינו תוספת למשוואה הפוליטית, הוא חלק מרכזי ממנה. זה לא עניין של מחווה או של הכרה סמלית. זו המציאות הפוליטית. ההיסטוריה של שלושת העשורים האחרונים מלמדת, שכאשר הציבור הערבי מקבל משקל פוליטי, נפתחת אפשרות לשינוי. כך היה בתקופת יצחק רבין, כשהתמיכה של חברי הכנסת הערבים אפשרה לממשלתו לקדם מהלכים מדיניים, והעניקה להסכמי אוסלו תמיכה פוליטית מכרעת. כך היה גם בבחירות 1999, כשאהוד ברק ניצח את בנימין נתניהו וזכה לתמיכה רחבה של מצביעים ערבים. ובכל זאת, במקום לבנות על הכוח הזה ולפתח אותו, הפוליטיקה הישראלית העדיפה לפחד ממנו. נתניהו הבין את המשוואה הזאת: כדי לשרוד בשלטון, לא מספיק לנצח את יריביו, הוא צריך גם למנוע מהציבור הערבי להפוך לשותף פוליטי לגיטימי שיכול להכריע את עתיד המדינה. במשך שנים הוא הפך אותנו לאויב מבית, סימן את נציגינו כבוגדים והסית נגד הציבור שאנחנו מייצגים. תאמינו לי, אין אדם שחווה את השיטה הזאת יותר ממני. נתניהו לא רק ניצל את הגזענות בחברה הישראלית, הוא טיפח אותה והפך אותה לכלי מרכזי בשימור שלטונו. הוא ביקש לשכנע את הציבור היהודי שהאזרחים הערבים הם איוּם, שהשותפות איתם מסוכנת ושאין להם זכות אמיתית להשפיע על עתיד המדינה. הוא פעל כדי להחריב את הלגיטימיות שלנו בכל דרך אפשרית. זו לא היתה טעות ולא מעידה. זו שיטה. נתניהו בנה את שלטונו על הסתה, על העמקת השסע בין יהודים לערבים ועל הדרת חמישית מאזרחי המדינה. בכל פעם שהשותפות היהודית־ערבית איימה על שלטונו, הוא חזר לאותה נוסחה: להפחיד, להסית ולרדוף. זו המורשת הפוליטית שהוא משאיר אחריו: גזענות, שנאה, עליונות, הרס והשמדה. אבל האחריות איננה רק שלו. במשך שנים מנהיגים מהמרכז ומהשמאל אפשרו לנתניהו לקבוע את גבולות הלגיטימיות הפוליטית בישראל. מברק, דרך בני גנץ ועד גדי איזנקוט, שוב ושוב התברר שהחשש מתגובת הימין גובר על הנכונות להכיר בציבור הערבי כשותף שווה. אני יודע זאת גם מניסיוני האישי. לפני שבע שנים הייתי הראשון מבין מנהיגי הציבור הערבי זה שלושה עשורים שהמליץ על מועמד לראשות הממשלה. עשיתי זאת מתוך הבנה שאין דרך להחליף את שלטון נתניהו בלי שיתוף פעולה פוליטי בינינו. רציתי להביא לידי ביטוי את המשקל הפוליטי שלנו, אבל לא מצאתי פרטנר. הם רוצים את הקולות שלנו כשזקוקים להם, אבל חוששים להכיר בלגיטימיות של נציגינו. מבקשים להחליף את נתניהו, אך לא מוכנים להשתחרר מהכללים שהוא קבע. וכאן בדיוק טמונה המלכודת. כל עוד מי שמבקשים להחליף את נתניהו ממשיכים לפחד מהשותפות איתנו, הם משמרים את אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם הוא מחזיק בשלטון. אי אפשר להיאבק בגזענות ובאותה נשימה להיכנע לה, לדבר על דמוקרטיה ובו בזמן להדיר חמישית מאזרחי המדינה מהשותפות הפוליטית, או לבנות חלופה אמיתית לנתניהו בלי לשבור את הפוליטיקה של העליונות וההדרה. צריך לומר ביושר: תפישת העליונות אינה נחלתו של הימין בלבד. גם במרכז ובשמאל קיימת תפישה עמוקה, לפעמים סמויה מהעין, שלפיה הציבור היהודי הוא זה שאמור לקבוע את גבולות השותפות, ואילו הציבור הערבי צריך להסתפק במקום שיוקצה לו. כדי לבנות כאן עתיד אחר, צריך להשתחרר גם מהתפישה הזאת. אין דרך לשלב בין עליונות לשוויון, בין הדרה לשותפות. תחשבו מה יכתבו על מה שמתרחש כאן בעוד 30 שנה בספרי ההיסטוריה. איך יסבירו את העובדה שמנהיגים פוליטיים מקרב האופוזיציה סירבו לשתף פעולה עם נציגי הציבור הערבי רק משום שהם ערבים? ועזבו את המשותפת: למה פוסלים גם את רע"מ, שהיא היום מפלגה ימנית יותר מהדמוקרטים, גם מבחינה פוליטית ובוודאי מבחינה חברתית, ובכל זאת גם היא אינה נחשבת לגיטימית?״

הגיע הזמן לדל״פ הבאמת לא פופולרית, שלא תאהבו אולי אבל מכל השיחות אני מרגישה שיש צורך להסבירה: מה זה גוש חוסם, ולמה המשותפת לא מבקשת כמו רע״ם להכנס לממשלה. הרשימה המשותפת @ListJoint רוצה בשותפות יהודית ערבית, רוצה להשפיע על המציאות הפוליטית, והיתה רוצה גם להכנס לממשלה, לנהל את המדינה, לשפר את כל המצב כאן, כמובן, לסיים את הכיבוש, לעשות שלום, שוויון וצדק. אבל זה לא המצב שלפנינו. במצב שלפנינו הממשלה הבאה שתושבע עלינו לטובה תהיה בכל מקרה ממשלה כובשת. התנאים הפוליטיים הנוכחיים עוד לא הבשילו לסיום השליטה הצבאית הישראלית במיליוני פלסטינים חסרי זכויות, הנה רק בשבוע האחרון צה״ל עקר כ- 5,000 אנשים מבתיהם בחברון, כעונש קולקטיבי. להכנס לממשלה אומר לחתום על המעשים הללו, על המשך הכיבוש, על גיוסי מילואים לעזה, על מעצרים מנהליים של בני אדם ללא אישומים והוכחות, על תקנות יו״ש - הבסיס החוקי לקיומן של 2 מערכות חוק שונות בשטחים הכבושים, ליהודים ולפלסטינים, מה שמכונה לפעמים אפרטהייד. להכנס לממשלה אומר להיות חלק ממשמעת קואליציונית, ולכן להסכים ולהצביע *בעד* כל אלה, במו ידיך ואצבעותיך. זה אומר לוותר על התנגדות אקטיבית, ציבורית ופוליטית, למצב הבסיסי שהורס לעומק את החיים במקום הזה עבור 2 העמים, שמשחית מבפנים את הדמוקרטיה מהמקום הבסיסי ביותר, של משטר ששולט במיליוני אנשים שלא בוחרים בו, ואם אנחנו לא נתנגד, מי יתנגד? קול ההתנגדות לכיבוש יעלם מהזירה הפוליטית כי אנחנו, שכל חיינו פעלנו נגדו, נשב בממשלה ונקבל משרדים ותפקידים ותקציבים. לעומת זאת, הקמת ממשלה לא דורשת שכל האצבעות שתומכות בה יהיו של מפלגות שנכנסות לתוכה והופכות חברות בה. ממשלה יכולה לקום ולעמוד כשחברות בה רק מפלגות בעלות פחות מ-61 מנדטים, כל עוד מספסלי האופוזיציה עולה התמיכה שתמנע את נפילתה בשתי הצבעות מפתח: 1) הצבעת אמון בממשלה; 2) הצבעה על התקציב. בשני צמתים אלה חייבת ממשלה להצליח להשיג את הרוב, או שתיפול. ולכן עבור הרשימה המשותפת, ניצבת האופציה לתמוך בהקמת הממשלה החלופית (שלא תהיה ככל הנראה הממשלה שתסיים את הכיבוש, אבל תעמוד בתנאים בסיסיים ביותר ותהיה טובה יותר מהזוועה הנוכחית שאנו חיים בה), בשתי הצבעות המפתח שיסייעו לה לקום ולהתקיים, ולהמשיך תוך כדי כך לקיים את עיקר תפקידנו הפוליטי. תפקיד שמחוקק ומשפיע אך גם מבקר ומתנגד, תפקיד שלא שותק על פשעי מלחמה, שלא מפסיק להאבק נגד עינויים והפרות זכויות אדם, תפקיד שמתעקש להנכיח את האלטרנטיבה המהותית של שלום, סיום הכיבוש, פתרון שתי המדינות, שוויון אזרחי ולאומי - בתוך המפה הפוליטית הישראלית. את התנאים לתמיכה כזו בממשלה חלופית יקבעו בשיחה בגובה העיניים בין מנהיגי גוש השינוי לבין מנהיגי המשותפת, אבל שמעתי את האחרונים מתבטאים לגבי עיקרם בהזדמנויות שונות, ולא מדובר בתנאים בלתי אפשריים עבור אף ממשלה שתקום כאן. תנאים כמו הצהרה על כוונה לכניסה למו״מ מדיני, לחתירה לעבר שוויון לאזרחים הערבים, להתחייבות למאבק עיקש בארגוני הפשיעה ולשינוי מדיניות ביחס להריסות הבתים. אלה אינם תנאים מספיקים כדי להיות חלק מקואליציה עתידית וממשמעת קואליציונית שתשתק את הפוליטיקה המהותית שלנו ואת החלופה שאנחנו מתעקשים להציג במציאות הישראלית. אבל אלה תנאים מספיקים לתמיכה בכל מי שיפיל כאן את ממשלת הדמים, השחיתות, הטבח והאסון של נתניהו - בן גביר - וסמוטריץ׳. לשם הפלתם יצאו לרחוב *חצי מיליון אזרחים* והצביעו למשותפת, לשם הפלתם יצאו להצביע אנשים בפעם הראשונה בחייהם, ולא מדובר דווקא בצעירים. המצביעים - בפעם - הראשונה הללו שהקפיצו את אחוז ההצבעה בציבור הערבי הצביעו ברובם למשותפת ולא לרע״ם, כלומר ידעו שהם מצביעים למי שלא יכנסו לכל ממשלה עתידית, תוך אימוץ עמדות הכובש ושתיקה לגבי ההשמדה בעזה למשל. אבל הם ידעו שהם מצביעים למי שיעשו הכל כדי להפיל את ממשלת הזוועות שהרסה את חייהם ב-4 השנים האחרונות, כולל לתמוך בהקמת ממשלה אחרת שלא נסכים איתה, ואת זאת המשותפת צריכה לעשות.