naoretion - نؤور

קיבלתי הבוקר כל כך הרבה הודעות וכולן מלאות תוגה. ״מה קרה?״, ״איך שוב?״, ״מה עכשיו?״ וכן הלאה. ולמען האמת גם אני, כשפקחתי עיניים בבוקר והצצתי בפלאפון, קיוויתי מאוד שזה רק חלום. אבל מאז היו לי כמה שעות לסדר את המחשבות, לשתות קפה, לטייל עם הכלב בשמש ולחשוב על זה. הנה מה שהעליתי בחכתי: 1. קודם כל, קחו אוויר. התוצאות אינן סופיות ויש לא מעט קלפיות במעוזים ליברלים שטרם נספרו. כרגע, יותר סביר שנסיים עם 67-53 מאשר 63-57. 2. מה שבטוח (א) זה שלגוש נתניהו לא יהיו 68 מנדטים כמו בקואליציה הנוכחית ולא 64 כמו שהיה לפני שסער חבר אליו מחדש ואפילו לא 61 שנדרשים להקמת ממשלה. איך שלא הופכים את זה, אפילו עם קמפיין שנאה חסר תקדים ועם בסיס תמיכה שגורם למעמדם של מנהיגי כתות מסוימות להיראות מעורער, ממשלת הימין-על-מלא לא קיבלה את אמון העם. 3. מאידך, מה שבטוח (ב) זה שמי שחשב שישנה היתכנות אמיתית ל-61 מנדטים יהודים וליברלים בלבד (אוקסימורון, אבל ניחא) שגה בענק. עד כדי כך, למעשה, שאפשר לומר בזהירות שהוא עשה אחד משניים: שיקר לציבור במצח נחושה, או האמין לתעמולה של עצמו. בין אם ה׳גוש׳ הליברלי יסיים על 49 או על 52 או אפילו 55, ברור ש-61 לא בקלפים וגם לא היה בקלפים בשום שלב. 4. אז מה כן? ובכן, יואב קיש אולי היה שר חינוך זוועתי, אבל מתמטיקה מאוד-בסיסית, חשבון ברמת כיתה ב׳, כולנו יודעים. 66>54 (לפי התוצאות נכון לשעת כתיבת הפוסט). השאלה אינה ׳האם ניצחנו׳ או ׳האם ביבי הפסיד׳. מי שמספר לכם אחרת, מעמית סגל ועד בן כספית, הוא משהו שבין גזען לבור. 5. יתרה מזו, התברר הלילה באופן שאי אפשר להתעלם ממנו, שהערבים לא רק כאן כדי להישאר, אלא כדי לקחת חלק. במובן הזה, מדובר הן בטרגדיה ענקית של המפלגות הציוניות שבחרו להתעלם, להדיר ולהתרחק מ-21% מהאוכלוסייה, הן בהצלחה פנומנלית של ציבור ענק שלקח את גורלו בידיו ומנע במו ידיו ניצחון מובהק לביבי, המתנחלים והחרדים. 6. ומכאן גם עוד דבר-מה: אמרתי את זה במהלך הקמפיין ואני חוזר ואומר כעת - לעולם לא ננצח אם נמשיך לשחק לפי הכללים של נתניהו. לעולם לא נחליף אותו על ידי העמדת פנים שאנחנו כמותו, חתירה ל׳אחדות׳ איתו ועם תנועתו ואימוץ המצע הרעיוני המסוכן שלו ושל שותפיו. מה הפלא שרבים כ״כ חזרו לליכוד אם כל מה שהיה למרכז להציע היה ׳לא ביבי, אבל בסה״כ, כמו ביבי׳? כבר עדיף המקור. 7. מפלגות כמו ישר, ולהבדיל כמו ביחד, קמו כדי לקחת מנדטים מהמחנה השני. הצלחתן בכך הייתה מוגבלת, בלשון המעטה. מכאן ואילך, הדרך היחידה היא לשנות סדרי עולם במחנה. לאמץ את הערבים, לעבוד איתם, להילחם בכל הכח בדה-לגיטימציה והדמוניזציה שלהם. לשבור את ערוץ 14, לפרק את התעמולה הבלתי פוסקת, לא לוותר בשום מקום על אף שעל. 8. ב-1992 היו ליצחק רבין ולגוש שלו 56 מנדטים. הוא הקים גוש חוסם עם הערבים שהביא אותו ל-61 ומשם להקמת ממשלה. בשלה העת לשחזר את מהלכיו אז. החלופה היא בחירות נוספות, ממשלת אחדות שלא תתפקד ורק תבטיח שגם בבחירות הבאות נפסיד, או לצפות מהצד בנתניהו׳ז מנהלים את העסק עם מיעוט של הקולות בכנסת. 9. יש משהו מדכדך באופן בלתי הנתפס בעובדה שזולת ליאור שליין ולוסי אהריש, כל התקשורת לרבות עיתונאים כמו מיכאל האוזר טוב בהארץ (על סגל, אסרף ושות׳ אין טעם להרחיב הרי) מדברים על כך שהאפשרויות הן אחדות או בחירות. עד כדי כך נטועה פה הגזענות, הפחדנות והאיבה, עד שעצם הרעיון של ממשלה - למשל עם רע״מ ובתמיכת המשותפת מבחוץ - נפסל על הסף. וזה מדהים: עם המתנחלים אין בעיה, עם החרדים כנ״ל, אבל הערבים שמושיטים ידם - פסולים מכח ערביותם. דמיינו מצב שבו היו סופרים את הקול היהודי בנפרד מיתר הקולות בכל מקום אחר בעולם, ואיך היינו מגיבים לזה. 10. מילה על סקרים, סוקרים ומדגמים. ראשית, עמית סגל מוזמן לדחוף את הנראטיב שלו למקום שבו השמש לא זורחת. לא יום כיפור ולא כלום. הסוקרים טעו, כמסתמן, בהבנת כוחו של נתניהו - אבל עדיין, מנו גבע, דודי חסיד ואפילו שמואל רוזנר היו קרובים יותר (נכון לרגע זה) מאשר פילבר שנתן 62 לימין והשאיר את ליברמן מתחת לאחוז החסימה. מי שמותר לו לצהול כרגע הוא צוריאל שרון מערוץ i24, אבל גם הוא נתן לימין 55 מנדטים. אם זה ייגמר על 52, למשל, הרי שהסוקרים ה׳קלאסיים׳ עדיין היו קרובים יותר. ולפני סיום, דבר-מה קטן: זוכרים שהיו פה מפלגת ׳מילואמניקים-כלכלית׳ שחוברה בכח? ומה לגבי מפלגת הקצין ההתקפי וההסברה? ביחד, הן עומדות כרגע על בערך 4% בסה״כ מהקולות. בזבוז משווע ודי עלוב. גם את זה כולנו ידענו, אבל התקשורת התעקשה למכור אשליות, לפרגן זמן מסך יקר וללהג באפשרויות. למה? זו כבר שאלה אחרת. והייתי שואל את עמית סגל ואחרים אבל הם עסוקים בלדבר על הצלחתו (?!) של פילבר, קריסת הסוקרים ו׳הניצחון הגדול׳ של מי שמפלגתו ירדה מ-32 ל-27 והגוש שלו ירד מ-68 או 64 ל-54.

ארבע שנים שהם עושים הכל כדי לפרק את המדינה. מחוללים הפיכה אנטי-דמוקרטית, מחזקים את חמאס, מפקירים את הביטחון, גוררים אותנו למלחמות נצח בכל גבול, מחריבים את הכלכלה, מקדמים השתמטות, מחזקים את הטרור היהודי בשטחים, מכפיפים את התקשורת לרצונם, סותמים פיות לכל ביקורת, מבצעים דה-לגיטימציה נרחבת ובלתי פוסקת לכל מי שמעז להביע דעה אחרת. ואז, במחי תבוסה אחת ברורה בקלפי, לפתע פתאום כולם - עמית סגל, יאיר שרקי, עקיבא נוביק, מי שרק תרצו - מתחננים לממשלת ׳אחדות ציונית׳, כאילו יש עם מי ועל מה לדבר במחנה שלהם. אין גבול לבושה, אין קץ לחוצפה.