Pinned Tweet
מוסף הספרים של @Haaretz: "'רודנות בחסות החוק' מאת הסוציולוגית קים ליין שפלי – שאליו מצורפת אחרית דבר מאת יונתן לוי, שעושה התאמות לפוליטיקה הישראלית – הוא כעין ספר עזרה עצמית שנועד לכל אזרח במדינה"
לקנייה (20 שקל בלבד + משלוח חינם): tinyurl.com/3434xm5r
haaretz.co.il/literature/202…
Yonatan Levi retweeted
ביבי לא מיוחד - יש עוד כמוהו
1/7 מנהיגים פופוליסטים בכל העולם מבססים את שלטונם על הטענה שלפיה הם – ורק הם – מסוגלים לייצג את רצון העם. לכן, כשהם מפסידים בבחירות, הם מוצאים את עצמם במצב פרדוקסלי: איך יכול להיות שנציגו הבלעדי של העם לא זכה באמון העם? התשובה: דה־לגיטימציה לתוצאות. אם הפסדתי, המשחק היה מכור.
6/7 במידה רבה, הרכיב החשוב מכולם היה הרכיב הציבורי־תודעתי: היכולת של המנהיג הפופוליסט לבסס את "השקר הגדול" של גניבת הבחירות בתודעה של מצביעיו ולהשתמש בו כמיתוס מכונן של מחנה פוליטי שלם. טראמפ עד היום לא מפסיק לדבר על "הבחירות שנגנבו" ואין פלא ש־1 מכל 3 אמריקאים גם מאמין לו.
1/4 ההונגרים שחגגו ברחובות באפריל וכולנו שמחנו איתם? קיבלו 53% מהקולות כשהעיפו את אורבן. הסרבים לפני יומיים? 53%. הברזילאים שהביסו את בולסונרו שלשום? 52%. הליברלים הפולנים שניצחו את ״חוק וצדק״ לפני שלוש שנים? 54%.
3/4 הסיבה היחידה – היחידה – שאנחנו לא נמצאים עכשיו ברחובות ושואגים משמחה עד לב השמיים היא שנתניהו הצליח לפלג את האופוזיציה לאגף יהודי ואגף ערבי והפך את האחרון לבלתי-לגיטימי.
1/2 חדשות טובות מסרביה: המנהיג הפופוליסט אלכסנדר ווצ'יץ' הפסיד הלילה בבחירות, אחרי 12 שנים בשלטון. ווצ'יץ' הפסיד בהפרש ענק (39-51) להתארגנות פוליטית חדשה שצמחה מתוך מחאת הסטודנטים הגדולה ששטפה את המדינה בשנתיים האחרונות, והחלה עקב אסון בתחנת רכבות שבו נהרגו 16 אזרחים סרבים.
A must-read, research-based guidebook for journalists covering populists around the world
Consequential election cycles are coming up in Brazil, the US, Israel, and India. Is it possible to cover them without playing into the hands of Trump, Bolsonaro, Netanyahu or Modi?
YES.
Populist leaders, parties, and movements are tricky to cover. But it's been a decade since Donald Trump first entered the White House; surely something can be learned from the masses of studies and empirical evidence that's been gathered since?
We are therefore extremely proud to share with you, free for all, *Newsroom CPR (Covering Populism Right)*: a research-based, hands-on, practical guide for reporters, producers, and editors covering populist authoritarianism worldwide. Our guide draws on years of research, led by me and many others, and endorsed by our brilliant advisory board of newsmakers and thinkers.
How to report on conspiracy theories without amplifying them? How to cover hate speech without normalising it? And what to do when the most powerful man in the country bashes your colleague at a press conference?
You'll find the answers to these urgent questions - and many others - in our newsroom guide. Please download and use it, share it widely, hang it in your studio, save it on your phones. And if you'd like us to come and visit your newsroom, or curate a special training designed to meet your media outlet's needs, feel free to reach out: [email protected]
Big thanks to my collaborator @HauserTov (@Haaretz, ex-@risj_oxford), our exceptional advisory board @arusbridger @Sander_vdLinden @Sulliview @jayrosen_nyu @janemartinson @noa_landau @KalyaniC @cheriangeorge, our supporters at @cityjournalism, and our graphic designer @jonhadari.
Get your Newsroom CPR here 👉 newsroomcpr.org
תקראו בבקשה את הידיעה הזאת, שפורסמה היום בעיתון החרד"לי "עולם קטן". ועכשיו תקראו אותה שוב.
מנכ״ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, אלחנן גלט, ומנכ״ל רשת החינוך נעם-צביה, ינקי פרידמן, הודיעו שהם מצטרפים להובלת מטה V26 בראשות יוסי דגן, יו"ר המועצה האזורית שומרון, איש הליכוד. מטה שמצהיר במפורש שמטרתו להביא את גוש הימין-חרד"לים-חרדים ל-61 מנדטים.
אלה לא שני אזרחים פרטיים שמנהלים עסק פרטי. אלה מנכ״לים של שתיים מרשתות החינוך הגדולות בחינוך הממלכתי-דתי. מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הוא גוף עם מחזור שנתי של יותר מ-675 מיליון שקל, שרוב הכנסותיו מגיעות מהמדינה. כך גם רשת נעם-צביה שתקציבה עומד על כ-350 מיליון שקל. סך הכול, יותר ממיליארד שקלים לשתי רשתות חינוך שמנהליהן הם שחקנים פוליטיים-מפלגתיים מובהקים.
ועכשיו תדמיינו לרגע את אותה ידיעה בדיוק, רק עם שמות אחרים. תדמיינו שמנכ״ל רשת אורט היה מודיע שהוא מצטרף להובלת מטה שמטרתו להביא 61 מנדטים למחנה הליברלי. תדמיינו את מנכ״ל ברנקו וייס מצטלם עם פוליטיקאים מהמרכז-שמאל ומכריז שהוא מתגייס לשכנע את תלמידיו והוריהם להצביע להם. בעצם, עזבו את הרשתות הגדולות. תדמיינו מנהל בית ספר דמוקרטי עושה את זה. מה היה קורה כאן?
שר החינוך היה מזמן אותו לשימוע. שר האוצר היה עוצר לו תקציבים. בערוץ 14 היו צולבים אותו. קלמן ליבסקינד היה כותש אותו בטור השבועי. בריוני בן גביר היו מפגינים נגדו וממררים את חייו. היינו שומעים מבוקר עד ערב על ״פוליטיזציה של מערכת החינוך״ ו״שימוש בכספי ציבור לקידום השמאל״.
אבל כאן? עולם כמנהגו נוהג.
כי בחינוך, כבר הרבה מאוד שנים, קיימות כאן שתי מדינות לשני עמים. מדינה אחת שבה חי הציבור החילוני, עם מערכת חינוך מצונזרת, שהמנהלים והמורים בה צריכים ללכת על ביצים גם כאשר הם מחנכים למובן מאליו- ערכי מגילת העצמאות; ומדינה שנייה שמותר בה הכול, שילדיה מקבלים 10,000 ש"ח יותר בשנה מאחיהם בחינוך הממלכתי, ומקיימת מערכת חינוך פוליטית-מפלגתית מכספי המסים של כולנו.
אז מה הפלא שבני הנוער פחות ופחות מאמינים בדמוקרטיה? שבן גביר מתקבל במחיאות כפיים בתיכון בליך ברמת גן? שנער במדי צופים מסביר לליאור שליין שצריך לגרש את כל הערבים? כשלמערכות החינוך הדתיות יש צ׳ק פתוח לחינוך אידיאולוגי ופוליטי, ולחינוך הממלכתי אסור אפילו לחנך לדמוקרטיה - התוצאה ידועה מראש.
זה ההסדר המעוות שהתקבע כאן במשך שנים, ושהפוליטיקאים הליברלים, גם כשישבו בממשלה, לא עשו דבר כדי לשנות. הגיע הזמן לשים לזה סוף ולהנהיג במערכת החינוך דין אחד לכולם: פעילות מפלגתית - מחוץ לכיתות. חינוך לערכים הייחודיים של כל זרם - או לכולם, או לאף אחד.









