ארנון Degani

מצטער אבל אין סיכוי שאין פה התערבות חיצונית

לח"כ ושר הביטחון לשעבר @AvigdorLiberman - אני ממליץ לך להשהות את החלטתך הנחרצת לשלול ממשלה שנשענת על קולות המפלגות הערביות. אני יודע שאתה אינך שומר שבת ואולי תרצה להעביר את הזמן בהאזנה לפודקסט שלי אודות מערכת היחסים בין מדינת ישראל והאזרחים הערבים. אולי דעתך תשתנה?

חושבים שהמצב עכשיו קשוח? חכו שהתושבים הערבים של ירושלים "המאוחדת" יבינו שהם יכולים להוציא אזרחות ולהצביע גם כן בבחירות.

1/7 מנהיגים פופוליסטים בכל העולם מבססים את שלטונם על הטענה שלפיה הם – ורק הם – מסוגלים לייצג את רצון העם. לכן, כשהם מפסידים בבחירות, הם מוצאים את עצמם במצב פרדוקסלי: איך יכול להיות שנציגו הבלעדי של העם לא זכה באמון העם? התשובה: דה־לגיטימציה לתוצאות. אם הפסדתי, המשחק היה מכור.

הסתיימה ספירת הקולות. מפלגת המילואימניקים והכלכלית זכתה לתמיכתם של כ- 152,000 מצביעים, שנראה כי באו שווה בשווה משני ״הגושים״ ומאשכולות סוציו-אקונומיים המשקפים את המנעד הפוליטי והכלכלי והזהותי של מי שרצו לחזית להגן על המדינה בשבעה באוקטובר. בכך היינו למפלגה היחידה בבחירות אלה שגם סדר היום שלה וגם בוחריה חצו את החלוקה ל״גושים״. אבל ייתכן, שלמרות שלא ניוצג בכנסת, תוצאות הבחירות יאפשרו בכל זאת להשיג את הדבר שלשמו ביקשנו להיכנס אליה. התוצאות טומנות בחובן פוטנציאל פוליטי אדיר. דווקא משום שאף צד לא קיבל את מה שרצה, נפתחה אפשרות להקים את הממשלה שישראל זקוקה לה: ממשלה ציונית מרכזית, שתתחיל סוף סוף להתמודד עם בעיות היסוד של המדינה. מה אומרות התוצאות? לקואליציית נתניהו אין רוב לחזור בהרכבה הנוכחי. זה נגמר. לגוש השינוי אין רוב להקמת ממשלה בלי להישען על מפלגות וחברי כנסת שמחזיקים בעמדות אנטי-ציוניות ופלסטיניסטיות מובהקות. ונראה כי ייקח זמן עוד להפנים את משמעות גודל התמיכה הפוליטי במפלגות ערביות וחרדיות אנטי-ציוניות, בוודאי בתרחיש של מיצוי מלא. האפשרות של שיתוף פעולה פוליטי ערבי-חרדי אנטי-ציוני והיווצרות של ״גוש אנטיציוני״ שיילך ויעמיד את האינטרסים של שתי הקבוצות מעל האינטרס הציוני המשותף, היא איום אסטרטגי על עתיד מדינת ישראל. הישענות של מפלגות ציוניות על מפלגות אנטי-ציוניות כדי להכריע פוליטית יריב ציוני היא התנהגות מסוכנת. וכאן הפרדוקס: תוצאה שאינה משמחת כמעט אף אחד בנפרד, יכולה להתברר כתוצאה מצוינת עבור מדינת ישראל והציונות. דווקא משום שאף צד אינו יכול לקבל את כל מה שהוא רוצה, נוצר הכרח לעבוד יחד. הממשלה הנכונה לישראל בעת הזו היא ממשלה של הליכוד, ישר, ליברמן ובנט. ממשלה ציונית מרכזית, ללא המפלגות החרדיות והערביות, וגם ללא מפלגות ציוניות פחות מרכזיות. זו ממשלה שיכולה, לו תרצה, להבטיח לשמור את המצב המשפטי הקיים לפיו אין עוד הסדרי פטורים משירות וחוק הגיוס בתוקף הוא חוק שירות ביטחון, שתדאג ששירותי המדינה ומשרות המדינה יינתנו רק למי שמשרת את המדינה ומגן עליה, שתבטיח חינוך ציוני ממלכתי ובשפה העברית לכל ילדי ישראל, ושתפסיק את המנגנונים הכלכליים שבאמצעותם מדינת הרווחה מעודדת כבר עשרות שנים השתמטות והיבדלות מהמפעל הציוני (ולא יזיק להוריד כבר את אחוז החסימה כדי לעודד ייצוג ערבי ציוני וחרדי ציוני). ממשלה כזו תוכל להתמודד עם האתגרים המדיניים והביטחוניים העצומים שלפנינו, להתחיל לפעול סוף סוף לפירוק הפלסטיניזם מבית ומחוץ ולהחזיר את ישראל למסלול ציוני, יצרני וממלכתי. אין בין מפלגותיהם של נתניהו, אייזנקוט, בנט, וליברמן פערים מדיניים או כלכליים שמצדיקים את המשך השיתוק או בחירות נוספות. יש הרבה יותר משותף ביניהם מכפי שהשיח הפוליטי מאפשר לראות. אם ירצו, הם יכולים להקים ממשלה מצוינת. אבל לשם כך שני הצדדים יצטרכו לוותר על משהו. נתניהו לא יכול להתעקש לשמר את כל מרכיבי הקואליציה הנוכחית ולצפות שהאחרים פשוט יצטרפו. תוצאות הבחירות אינן מאפשרות או מצדיקות זאת. מנגד, גוש השינוי לא יכול להתעקש על החרמת נתניהו במחיר הישענות על כוחות אנטי-ציוניים ופלסטיניסטיים. הסכנה כעת היא שבמקום לנצל את ההזדמנות, שני הצדדים יבחרו בהסלמה שתיראה כך: נתניהו יתבצר בקואליציה שאין לה רוב, והצד השני ינצל את הרוב בכנסת כדי להעביר חוקים לעומתיים ולשתק את הממשלה. כל צד יגיב בהקצנה נוספת, וישראל תמצא את עצמה במשבר פוליטי ומוסדי מתמשך, דווקא בשעה שהיא זקוקה לממשלה מתפקדת יותר מאי פעם. וזה בדיוק המקום שבו רצינו למלא תפקיד פוליטי. לא ביקשנו להיות לשון מאזניים שמכריעה מי יהיה ראש הממשלה. ביקשנו להיות ראש החץ להקמת ממשלה ציונית מרכזית. כוח שיוכל לעמוד מול כל צד שיסרב לפשרה, ולהבהיר שלסרבנות יש מחיר. זה היה המסר שלנו לאורך כל הקמפיין: מה ולא מי. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית וקואליציונית. ראש הממשלה הוא הראשון בין השרים Prime Minister, לא נשיא ולא מלך. זהות ראש הממשלה חשובה, אבל הרכב הקואליציה והמדיניות שהיא מקדמת חשובים הרבה יותר. ולכן, השאלה מי יהיה ראש הממשלה משנית לשאלה איזו ממשלה תהיה לנו. האם זו תהיה ממשלה שתמשיך לסבסד השתמטות והיבדלות, או ממשלה שתחזיר את השירות, החינוך הציוני והאחריות המשותפת למרכז החיים בישראל? האם נמשיך לדחות את ההתמודדות עם בעיות היסוד, או ננצל את ההזדמנות לעצור תהליכים שכבר עשרות שנים מסכנים את עתידנו? אלה השאלות החשובות באמת. ואם לא נתמודד איתן כעת, המחיר בעתיד יהיה גבוה בהרבה ולא בטוח שיהיה בכלל הפיך. התמודדנו בבחירות כדי לשנות את הכיוון שאליו ישראל הולכת. קיווינו לעשות זאת מבפנים, ואנחנו מאוכזבים שלא נוכל. אבל התוצאות יצרו הזדמנות ממשית להשיג את המטרה שלשמה יצאנו לדרך. עכשיו האחריות היא של המנהיגים שנבחרו. הם יכולים להמשיך את מלחמות הגושים שהובילה את ישראל לסבבי בחירות תכופים וממשלות קיצון, או להבין שהמציאות הפוליטית החדשה מחייבת אותם לעשות משהו אחר. אם תקום כאן ממשלה ציונית מרכזית, ללא המפלגות החרדיות והערביות, שתתחיל סוף סוף להתמודד עם שאלות היסוד של מדינת ישראל, זה יהיה ההישג שרצינו בו, וזה יהיה זה שכרנו.